<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף כח:</h2>
איכא דאמרי אמר ר' אלעזר לא תימא נתקל באבן ונישף באבן הוא דחייב, אבל נתקל בקרקע ונישף באבן פטור, אלא אפילו נתקל בקרקע ונישף באבן (פטור) חייב כמאן כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי. והילכתא בכל דוכתא כלישנא בתרא.
ר' יהודה אומר המתכוין חייב, ושאינו מתכוין פטור, היכי דמי מתכוין, אמר רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו. פי' היה מתכוין להורידה למטה מכתפו ולא החזיק בה יפה ונשמטה מתוך ידו ונשברה דהוי פושע, דאיבעי ליה להחזיק בה יפה שלא תישמט מידו, אבל אם לא היה מתכוין להורידה מכתיפו אלא בעוד הכד על כתפו נפשרה ונימסה ויצא אזנה בידו ונפלה ונשברה דהוי אנוס פטור. אמ' ליה אביי מכלל דמחייב ר' מאיר אפי' נפשרה, אמ' ליה אין מחייב היה ר' מאיר אפי' אזנה בידו, אמאי אנוס הוא ואונס רחמ' פטריה דכת' [דברים כ"ב] ולנערה לא תעשה דבר, וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לעניין נזקין אנוס נמי חייב, והתניא נשברה כדו ולא סילקה נפל' גמלו ולא העמידה ר' מאיר מחייב בהיזיקן, וחכמים אומ' פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומודים חכמ' לר' מאיר במניח אבנו וסכינו ומשאו ברש' הרב' והזיקו שחייב, ומודה ר' מאיר לחכמ' במעלה קנקנים לגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור. פי' אע"ג דקימ' לן [כ"ו ע"א] אדם מועד לעולם וחייב אפי' אנוס, הני מילי כי אזיק מכחו, אבל הכא דעבד בו באונסו ובא אחר ונכשל בו פטור, דדוקא העושה בור בכונה או בפשיעה חייבה תורה ולא שעשה בור באונס, ואפי' אם נפשרה הכד ונפלה מכתפו ובהדי דקא אזלא מזקא פטור, כיון דלא נפלה מכחו ולא הפילה הוא אלא מאיליה נפשרה ונפלה.
<h2>דף כט.</h2>
אלא [אמר] אביי בתרתי פליגי, פליגי בשעת נפילה, ופליגי לאחר נפילה, פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע דמר סבר נתקל פושע הוא, ומר סבר נתקל לאו פושע הוא, ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו, מר סבר מפקיר נזקיו חייב, ומר סבר מפקיר נזקיו פטור, ממאי מדקתני תרתי והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה חייב, למה לי למיתני או שלקה בחרסיה היינו הך, אלא לאו הכי קאמ' הוחלק אחד במים בשעת נפילה, או שלקה בחרסיה לאחר נפילה, ומדמתני' בתרתי בריתא נמי בתרתי. פי' בשעת נפילה הוי קודם (שנתקל בהם קודם) שהיה לו פנאי לסלקם, ופליגי בנתקל פושע, דר' מאיר סבר נתקל פושע הוא שהיה לו להתבונן בדרכים והילכך חייב שעשה בור בפשיעה, ור' יהו' סבר נתקל אנוס הוא שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והעושה בור באונס פטור, ולאחר נפילה שהיה לו פנאי לסלקם ולא סילקם פליגי כגון שהפקירם, דר' מאיר סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה דלית ליה בעלים הוא, וכן נמי כל מפקיר נזקיו אע"פ שהפקירן חייב, ור' יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור דבור שחייבה עליו תורה דאית ליה בעלים משמ' דכת' [שמות כ"א] בעל הבור ישלם, וכגון שהפקיר [רשותו ולא הפקיר בורו] ...וכן אמר רב אשי במתכוין לזכות בחרסיה. פי' אם לא הפקיר נזקיו שהוא מתכוין לזכות בחרסיה חייב שהיה לו לפנותם, אבל אם אינו מתכוין לזכות בחרסיה שהפקירם פטור דמפקיר נזקיו פטור. ורבינו יצחק זצו"ל פסק הלכה כחכמ' דבריתא דאמרי נתקל לאו פושע הוא. ואינו נר' לי דחכמ' דברית' הוא ר' יהודה דמתני' אלא שהתנא ראה דבריו ושנאן בלשון חכמ', ור' מאיר דברית' הוא סתם מתני' שראה ר' דבריו של ר' מאיר ושנאן סתם, וכיון דמתני' תני דברי ר' מאיר בסתמ' אמתני' סמכינן טפי ממתניתא, ומשום הכי נר' לי דהלכה כר' מאיר דאמ' נתקל פושע הוא, ומפקיר נזקיו נמי חייב.
<h2>דף כט:</h2>
איתמר מפקיר נזקיו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמ' חייב, וחד אמ' פטור. ומסקינן לקמן דר' יוחנן הוא דאמ' חייב. פי' ר' יוחנן סבר בור שחייבה עליו תורה ברש' הרב' דלית ליה בעלים, והוא הדין כל מפקיר נזקיו חייב, ומאי בעל הבור בעל התקלה, ור' אלעזר סבר בור שחייבה עליו תורה דאית ליה בעלים דכת' בעל הבור ישלם, אבל מפקיר נזקיו פטור. לימ' מאן דמחייב כר' מאיר ומאן דפטר כרבנן, אליבא דר' מאיר כול' עלמ' לא פליגי. פי' דבודאי מאן דפטר דלא כר' מאיר, כי פליגי אליבא דרבנן מאן דפטר כרבנן, ומאן דמחייב, עד כאן לא פליגי רבנן אלא מפקיר נזקיו דהכא אנוס הוא. פי' שבאו על ידי תקלה וקסבר נתקל אנוס הוא. אבל מפקיר נזקיו דעלמ' דברי הכל חייב. פי' כיון ששם הנזקין מדעת אע"פ שהפקיר חייב. וקימ' לן דהלכה כר' יוחנן דהוא רביה דר' אלעזר ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.
<h2>דף ל.</h2>
מתני'. השופך את המים כול'. ואמרי' תרתי למה לי. פי' כבר תנן לעיל [כ"ח ע"א] והוחלק אחר במים מה צורך עוד לשנות השופך את המים. ומהדר חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים, תנינה להא דת"ר כל אלה שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות, בימות הגשמים אע"פ שיש להן רשות אם הזיקו חייבין לשלם. פי' ביב שבחצר שהוא מלא מים סרוחים פותקו ומקלח ברש' הרב', וכן מי שיש לו מערה לקיבוץ מי גשמים וצריך לנקותה, גורפה ברשות הרבים בימות הגשמים שהדרכים מטונפים, ולא בימות החמה, ואע"פ שיש להן רשות בימות הגשמים אם הזיקו חייבין לשלם, ומתני' השופך את המים בימות הגשמים מיירי.
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית. פי' הצניעם בכותלו או בגדירו וראשיהן בולטין לחוץ, והעוברין ברש' הרב' ניזוקין בהן חייב המצניע. וכן הגודר את גדרו בקוצים והוזק בהן אחר חייב בנזקו, אמ' ר' יעקב אמ' ר' יוחנן לא שנו אלא מפריח אבל מצמצם פטור. פי' דוקא אם הפריח הקוצים חוץ מן הגדר על אויר רשו' הרב' אז חייב, אבל אם צימצמן על גבי גדרו ולא היו פורחין לאויר ועברו בני אדם ונדחקו להתקרב בגדר והוזקו באותם הקוצים פטור, מאי טעמ' אמ' רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים, וזה שנתחכך פשע לעצמו.
ת"ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו בתוך כותלו של חברו, ובא בעל הכותל וסתר את כותלו והזיק חייב המצניע, אמ' ר' יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע, אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל (הבור) [הכותל] דאמ' ליה איבעי לך לעיוני. פי' בכותל רעוע הוי המצניע פושע דידע דהאי כותל למיסתר קאי, וכיון דמצניע פשע פטור בעל הכותל, ולא אמרי' ליה איבעי לך לעיוני שמי הביאו לסלק בורו של חברו ולהגביהו ולהתחייב הוא בשמירתן, הילכך אע"פ שראה אותם בשעה שסתר כותלו פטור בעל הכותל, אבל אם היה כותל בריא יפה שימרם המצניע ולא עשה שום בור ואין שום פשיעה אצלו, הילכך פטור המצניע וחייב בעל הכותל דאיבעי ליה לעיוני כשסותר את כותלו ולראות מה משליך ברשות הרבים.
אמר רבינא זאת אומרת המכסה בורו בדליו של חברו ובא בעל הדלי ונטל דליו והזיק חייב בעל הבור. פי' דלי הוא כיסוי הבור, ואם כיסה ראובן בורו בכיסויו של שמע', ובא שמעון ונטלו אין שמעון המגלה חייב בניזקי הבור, כי הוא נוטל את שלו ואינו חייב בשמירת בורו של חברו, ובעל הבור פשע שלא כיסהו יפה שידע שיבוא בעל הדלי ויקח דליו, כך דומה זה שהצניע קוציו בכותל רעוע של חברו.
ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעים קוציהם וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן, ומעמיקין להן שלש' טפחים כדי שלא תעלם המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא, רבא שדי להו בדיגלת. אמ' רב יהודה הא דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין, רבינא אמ' מילי דאבות, ואמרי' לה מילי דברכות.
המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים כול'. פי' הוציאם כדי שיהו נישופים ברגלי אדם וברגלי בהמה ויעשו זבל דק, אם הוזק בהן אחר חייב המוציא בנזקו, וכל הקודם ליקח אותו תבן וקש זכה, שהפקירוהו חכמ' מפני שמזיק את הרבים. וכן ההופך את הגלל ברשות הרבים. פי' מקבצו לצד אחד כדי שיוליכנו בגינתו אם הוזק באותו הגלל שום אדם בעודו מקובץ שם חייב ההופך בנזקו. ואמרי' לימ' מתני' דלא כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומ' בשעת הוצאת זבלים מוציא אדם זבלו לרשו' הרב', וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, אפי' תימ' ר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק. תא שמע כל אילו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים. פי' כגון פותקין ביבותיהן וגורפי' מערותי', אם הזיקו חייבין לשלם, ור' יהודה פוטר, אמ' רב נחמן בר יצחק מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל, ואין הלכה כר' יהודה דסבר דכל מאי דעבד ברשות פטו', אלא כת"ק דאמ' אם הזיקו חייבין לשלם דיחיד ורבי' הלכה כרבים, ותו דאביי מוקים לדר' יהודה בשיטה בשילהי בבא מציעא [קי"ח ע"ב], וקימ' לן בכל דוכתא שאין הלכה כשיטה, שלפיכך מקבצם כולם ומעמידם בשיטה אחת לומ' לך שהן יחידים ואין הלכה כמותן שרבים חלוקין עליהן והלכה כרבים.
<h2>דף ל:</h2>
וכל הקודם בהן זכה. אמ' רב זכה בין בגופן בין בשבחן. וזעירי אמ' בשבחן אבל לא בגופן, במאי קמיפלגי, רב סבר קנסו גופן אטו שבחן, וזעירי אמ' לא קנסו גופן אטו שבחן. תנן ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בו אחר חייב בנזקו, ואילו כל הקודם בהן זכה לא קתני. פי' מפני שהגלל נישוף ועומד הוא, וזה היה מקבצו וצוברו במקום אחד להוליכו לגינתו, ומפני שאין בו שבח לא קתני כל הקודם בו זכה. אלמא שבחא קנסו אבל גופא לא קנסו, ופריק רב נחמן בר יצחק גלל אתבן קא רמית, דבר שיש בו שבח קנסו גופו אטו שבחו, ודבר שאין בו שבח לא קנסו גופו אטו שבחו. איבעיא להו לדברי האומר קנסו גופו אטו שבחו כי קנסינן לאלתר קנסינן, או דילמ' לבתר דשבח, ולא איפשיט, והילכתא כרב דאמר קנסו גופן אטו שבחן, דאמרינן איתמר רב הונא [אמר] הלכה ואין מורין כן, ורב אדא בר אהבה אמ' הלכה ומורין כן, איני והא רב הונא אפקר חושלי. פי' שעורים קלופים שהניחן איש אחד ברש' הרב' לייבשם והפקירם [רב] הונא ואמ' כל הקודם בהן זכה מפני שהיו הרבים נכשלים בהן, ורב אדא בר אהבה אפקר חליקוסתא. פי' פסולת תמרים של שכר שהניחם ברש' הרב' לייבשם. בשלמ' רב אדא בר אהבה כשמעתיה אלא רב הונא לימ' הדר ביה, הנהו מותרין הוו. פי' שהתרו בבעלים שיסלקום ואם לא יסלקום יפקירום, ובמותרה ליכא מאן דפליג שבודאי מפקירין אותם.
<h2>דף לא.</h2>
מתני' שני קדרים שהיו מהלכין כול', אמ' ר' יוחנן לא תימ' מתני' ר' מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא, אלא אפי' רבנן דאמרי נתקל אנוס הוא מחייבי, שהיה לו לעמוד ולא עמד. רב נחמן בר יצחק אמר אע"פ שלא היה לו לעמוד היה [לו] להזהיר, ור' יוחנן מכיון דלא היה לו פנאי לעמוד טרוד הוא. פי' ר' יוחנן מעמיד מתני' אפי' כרבנן וכגון שהיה לו פנאי לעמוד ולא עמד, אבל אם לא היה לו פנאי לעמוד פטור לרבנן ולא מחייבינן ליה מפני שהיה לו להזהיר ולא הזהיר, דכיון דלא היה לו פנאי לעמוד טרוד הוא ולא יכול להזהיר, ורב נחמן בר יצחק מחייב ליה אע"פ שלא היה לו פנאי לעמוד מפני שהיה לו להזהיר ולא הזהיר. ואי קשיא כיון דאע"פ [שלא] (ש)היה לו פנאי לעמוד מחייב רב נחמן בר יצחק מפני שהיה לו להזהיר ולא הזהיר, אי הכי לעיל [כ"ט ע"א] בנשברה כדו ולא סילקה דאוקימנה דבתרתי פליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה, פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע, דר' מאיר סבר נתקל פושע הוא ורבנן סברי נתקל אנוס הוא, ואמאי פטרי רבנן אע"ג דאנוס הוא היה לו להזהיר כי כדו עומדת שבורה ברשות הרבים, יש לומר התם מאן מוכח שהיה שם שמא הלך להביא רחת לסלק המים והחרסים משם ולפיכך פטור, אבל הכא שגופו שם חייב מפני שהיה לו להזהיר ולא הזהיר. תנן היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור, ואם עמד בעל קורה חייב, מאי לאו דעמד לכתף דאורחיה הוא וקתני חייב דהוה ליה להזהיר ולא הזהיר. פי' אע"פ שלא עשה שום פשיעה שלא עמד כי אם לכתף הקורה לתקנה על כתיפו כדרך שעושים הכתפים ולא עשה שום שינוי חייב מפני שהיה לו להזהיר ולא הזהיר. אלמא מפני שלא הזהיר חייב וקשיא לר' יוחנן, לא בשעמד לפוש. פי' שעשה שינוי שאינם רשאים לעמוד ולנוח ברשות הרבים. אבל עמד לכתף מאי פטור, אי הכי אדתני סיפא אם אמר לו [ל]בעל חבית עמוד פטור, ליפלוג וליתני בדידה במ' דב' [אמורים], בשעמד לפוש אבל עמד לכתף פטור, הכי נמי קאמ' במ' דב' אמ' בשעמד לפוש, אבל עמד לכתף נעשה כמי שאמ' לבעל חבית עמוד ופטור. רבינו יצחק זצוק"ל פוסק כר' יוחנן, וגם בפסקות של גאונים ראיתי (שפוסקים) שכתבו דברי ר' יוחנן ולא כתבו דברי רב נחמן בר יצחק למימרא דהילכת' כותיה, ואינו נראה לי אלא הלכה כרב נחמן בר יצחק חד[א] דהוא בתרא וקימ' לן הלכה כבתרא, ותו דמתני' דחבית וקורה פשטה מוכחא כותיה מדלא מפלג בין עמד לפוש לעמד לכתף, ור' יוחנן מוקי לה בשינויא דחיקא וקימ' לן דאשינויי לא סמכינן, אלא כל היכא דעמד בעל קורה חייב ואפי' לכתף מפני שהיה לו להזהיר, ולא מיפטר עד שיזהיר ויאמר לבעל חבית עמוד.
תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל, והשיני בראשון, והשלישי בשיני ראשון חייב בניזקי שיני ושיני חייב בניזקי שלישי, וכולן חייבין בניזקי גופן ופטו' בניזקי ממונם, ואם מחמת ראשון נפלו כולם ראשון חייב בניזקי כולם, ואם הזהירו זה את זה פטורין. פי' כולן חייבין בניזקי גופן של ניזקין ולא בניזקי ממונם דהינו קדרותיהם וזכוכיותיהן משום דכולהו בורות הן והניזקין נכשלו בהן, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים, אבל אדם בנזקין חייב כדאמ' לעיל [כ"ח ע"ב], דדוקא מקטלא דאדם פטריה רחמ' ולאו מנזקין דידיה. אמ' רבא ראשון חייב בניזקי שיני בין כי מיתזק מגופו בין כי מיתזק מממונו, שיני חייב בניזקי שלישי כי מיתזק מגופו אבל לא כי מיתזק מממונו, [ל"א ע"ב] מאי טעמ' האי בירא לאו אנא כריתיה. פי' ראשון חייב בנזקי שיני בין אי מיתזק שיני מגופו דראשון בין אי מיתזק מכליו שמילאו את הדרך בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה כר' מאיר דאמ' נתקל פושע הוא ומפקיר נזקיו חייב, שיני שנתקל באונס חייב בניזקי שלישי אי איתזק מגופו מפני שהיה לו להזהיר ולא הזהיר, אבל אי איתזק שלישי מכליו דשיני פטור השיני דאנוס הוי מפני שהראשון מילא לו כל הדרך כדאמרן לעיל [כ"ז ע"ב] שאינו חייב עד שימלא לו כל הדרך, והאי בירא לאו איהו כרייה אלא באונס בא לו, הילכך בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה פטור אם הפקירן כדאמרן לעיל [כ"ט ע"א] ומודה ר' מאיר במעלה קנקנים לגג לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור אפי' לאחר נפילה אם הפקירן כיון שהיה תחילתו באונס, ועם הראשון אינו יכול השלישי לטעון משום דלא עבד ליה ראשון אלא גרמא בעלמ' שלא הוזק בבורו אלא בבור שנעשה על ידי בורו, ואם מחמת הראשון נפלו כולם כגון דשדי כשלדא ותופש כל רוחב הדרך וכולן נתקלו בגופו אז הוא חייב בניזקי כולן.
<h2>דף לב.</h2>
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו כול', בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה [מהו], כיון דברש' קא עביד פטור, או דילמ' איבעי ליה לעיוני, אמ' ליה תניתוה שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך, ואסיק רבא דהתם תרויהו כי הדדי נינהו משום הכי פטורין. הכי איהו הוא דקא עביד מעשה, ואע"ג דכת' [ויקרא י"ח] ונכרתו הנפשות העושות, הנאה אית לתרויהו מיהו איהו הוא דקא עביד מעשה הילכך חייב דאיבעי ליה לעיוני.
היה בעל קורה ראשון כול'. אמ' ריש לקיש שתי פרות ברשו' הרב' אחת רבוצה ואחת מהלכת, ביעטה מהלכת ברבוצה פטורה, רבוצה במהלכת חייבת, אע"ג דר' יוחנן קאי כותיה כדאמרן לעיל בפ' כיצד [כ' ע"א], אפי' הכי לית הילכ' כותיה בביעטה מהלכת ברבוצה דקימא לן דהילכת' כרבא דהוא בתרא, ורבא אמ' לעיל בפ' כיצד אנא בההיא חייובי מחייבנא, נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא.
מתני'. שנים שהיו מהלכין כול', מתני' דלא כאיסי בן יהודה דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה, ומודה איסי (בער' בן יהודה בערב) בן יהודה בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות. פי' ואע"ג דאמרן לעיל [ל' ע"א] כל אילו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אע"פ שעושין ברשות אם הזיקו חייבין לשלם, הכא פטור משום דהוה ליה לניזק לעיוני אנפשיה, אבל התם ליכא למימ' הכי מפני שממלאין כל הדרך. אמ' ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה, ומי אמ' ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהן רצים והזיקו זה את זה פטורין, מתני' בערב שבת, ממאי מדקתני או שהיו שניהן רצים, ואי ס"ד בחול הא תו למה לי, אלא לאו הכי קאמ' במ' דב' אמ' בערב שבת בין השמשות, אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב, ובחול נמי אם היו שניהן רצין פטורין. עיין מה שכתבתי לקמ' בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ח ע"ב].
<h2>דף לב:</h2>
המבקע ברשות היחיד כול'. וצריכא דאי תנא המבקע ברש' היחי' והזיק ברש' הרב' משו' דשכיחי רבי', אבל מבקע ברש' הרב' והזיק ברש' היחיד דלא שכיחי רבים אימ' לא, ואי תנא מבקע ברש' הרב' והזיק ברשות היחיד משום דשלא ברשות, אבל מבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים דברשות אימ' לא, ואי אשמעינן הני תרתי משו' דהא שכיחי רבים, והא שלא ברשות, אבל מבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר דברשות ולא שכיחי רבים אימ' לא צריכא, דבכולהו חייב משום דאדם מועד לעולם.
ת"ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור, ואם נכנס ברשות חייב, ה"ג ולא גרסי' בה ומת. מאי חייב אמ' ר' יוסי ביר' חנינה חייב בארבעה דברים ופטור מגלות, דהוה ליה שוגג קרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות. ודוקא בארבעה דברים חייב אבל לא בבשת שאינו חייב על הבשת עד שיתכוון לבייש או להזיק. רב פפא משמ' דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור, אמ' ר' יוסי ביר' חנינ' פטור מגלות וחייב בארבעה דברי', מאן דמתני [אסיפא] כל שכן ארישא, ומאן דמתני ארישא אבל סיפא כיון דברשות עאל חייב גלות. פי' הני תרי לישני דוקא לענין גלות פליגי דלישנא קמ' סבר שוגג קרוב למזיד פטור מגלות, ולישנא בתרא סבר חייב, אבל לענין ארבעה לא פליגי, דלישנא קמ' דמפרש פטור דרישא מד' דברים מפרש לה בדלא ראה אותו, ולישנא בתרא דמפרש פטור מגלות אבל חייב בד' דברים מפרש לה בדראה אותו, והכי אמרי' בירושלמי [פ"ג ה"ח] אמ' ר' יוסי ביר' חנינה היה עומד ומבקע עצים בחצרו ונכנס פועל לתבוע את שכרו וניתזה הבקעת עליו והזיקתו חייב, ואם מת אינו גולה, שאינו דומה ליער, והתני ר' חייא פטור, נימר ולא פליגין מה דמר ר' יוסי ביר' חנינה בשראה אותו, מה דתני ר' חייה בשלא ראה אותו.
<h2>דף לג.</h2>
רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא את עצמו, מיכן אמ' ר' אב"י אם משיצאת האבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור, ואמ' ר' יוסי ביר' חנינה פטור מגלות וחייב בארבעה דברים, מאן דמתני אהא וכל שכן הנך, ומאן דמתני הנך אבל הא פטור לגמרי משמע. פי' פטור מד' דבר' אבל נזק חייב דאפי' אנוס חייב בנזק כדנפק' לן [כ"ו ע"ב] מפצע תחת פצע, אבל ודאי ברישא כשנכנס שלא ברשות ולא ראה אותו הוא פטור וגם מן הנזק, ואע"פ שהאנוס חייב בנזק, שלא כל הימנו ליכנס ברשותו של חברו שלא מדעתו לחייבו בנזק.
ת"ר פועלין שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית, או שנשכן כלבו של בעל הבית פטור, אחרים אומ' רשאין פועלין לתבוע שכרן מבעל הבית. היכי דמי אי דשכיח בשוקא מאי טעמיהו דאחרים, ואי דלא שכיח בשוקא מאי טעמיה דת"ק, לא צריכא דשכיח ולא שכיח, אי נמי קרא אבבאי אמ' ליה אין, מר סבר אין עול תא משמע, ומר סבר אין קום התם משמע. ומיסתברא כמאן דאמ' אין קום התם משמע, דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעל הבית ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעל הבית ומת פטור אע"פ שנכנס ברשות. האי ברשות היכי דמי לאו כגון דקרא אבבא ואמ' ליה אין. פי' דאי אמ' ליה עול אמאי פטור, אלא לאו דאמ' ליה אין וש"מ אין קום התם משמע.
מתני'. שני שוורים תמין כול'. פי' האי דנקט האי סידרא ולא תנא תם משלם חצי נזק בין לשוורים בין לאדם, ומועד משלם נזק שלם, ואדם משלם נזק שלם, משו' לאשמועינ' דאע"ג דשניהן חבלו זה בזה לא אמרי' הראשון שהתחיל בחבלה הוא פשע והשיני שחזר וחבל בו ייפטר ולא ישלם לעולם השיני לראשון, אלא אמרי' אם החבלה שעשה השיני לראשון יתירה ישלם לו באותו המותר חצי נזק, ומועד בתם שמשלם במותר נזק שלם אין מוציאין חבל' כנגד חבלה, שאם החבלה שעשה התם במועד שווה מנה, והחבלה שעשה המועד בתם שוה מנה, אין אומ' יצא מנה במנה, שהתם אינו משלם אלא חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. הילכך משלם המועד לתם חמשים. ואדם ושור שחבלו זה בזה לא מיתוקמא מתני' אלא כגון שהשור חבל תחלה באדם וחזר האדם וחבל בו, אבל אם האדם חבל תחילה בשור ומחמת חבלתו חזר השור וחבל בו, אדם חייב ושור פטור ואין מנכין לו מחבלת השור שחבל בו כלום מפני שהוא שיסה אותו עליו, והכי אמרן בפירקין דלעיל [כ"ד ע"ב] אמ' רבא אם תימצי לומר המשסה כלבו של חברו בחברו חייב, שיסהו בעצמו פטור מאי טעמ' כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
ר' עקיב' אומ' כול'. ת"ר או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו [שמות כ"א], כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם, אף שור באדם תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם, ר' עקיב' אומ' הזה כתחתון לא כעליון. פי' התחתון דמיירי במועד. יכול ישלם מן העלייה ת"ל יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה. ואין הלכה כר' עקיב' דיחיד ורבי' הלכה כרבי'.
מתני'. שור שווה מנה שנגח שור כול'. מתני' מני ר' עקיב' היא דתניא יושם השור בבית דין דברי ר' ישמעאל, ר' עקיב' אומ' הוחלט השור. פי' מתני' דקתני נוטל את השור לאלתר בלא בית דין מני ר' עקיב' היא דאמר הוחלט השור לניזק לאלתר משנגחו, ר' ישמע' אומ' יושם השור בבית דין (אלא) שאין הניזק נוטלו אלא בבית דין. ובהא פליגי, דר' עקיבה סבר מיד בלא בית דין הוחלט השור לניזק, ובית דין לא צריכי אלא לברורי כמה מיחייב לשלומי ליה, אבל מההיא שעתא דנגחיה קם תורא דמזיק ברשו' הניזק. ור' ישמעאל סבר שומת בית דין צריכין ועד שלא ישומו בית דין את הנזק זוזי הוא דמסיק ביה עד שישומו לו בית דין ואז יחליטו לו השור או כולו או מקצתו, ומאי דאמרן בפירקין קמ' [י' ע"ב] דאי אית ליה למזיק נבלות מצי לסלוקיה לניזק כדנפק' לן מישיב [שמות כ"א] לרבות שוה כסף ואפי' סובין, דוקא לגבי בור ולגבי שור מועד שהן משלמין מן העלייה, אבל בתם דמשלם מגופו לא, אך נבלת שורו של ניזק והמותר משתלם מגופו של שור.
במאי קמיפלגי ר' ישמעאל סבר בעל חוב שווייה, ור' עקיבה סבר שותפא שווייה. וקא מיפלגי בהא קרא, [שמות כ"א] ומכרו את השור החי וחצו את כספו, ר' ישמעאל סבר לבית דין קא מזהר רחמ', ור' עקיבה סבר לניזק ולמזיק קא מזהר להו רחמ'. פי' ר' ישמעאל סבר בעל חוב שוייה רחמ', שאע"פ שאינו משתלם אלא מגופו אין השור נחלט אליו כי אם בבית דין שישומו את נזקו ויחליטוהו לו או כולו או מקצתו, דומיא דבעל חוב שאם הלוה ראובן לשמע' מנה ונשתעבד לו שדהו, או אפי' עשאו לו אפותיקי אין יכול ראובן ליקח אותו השדה ולהחליטו אליו ולוכל פירותיו, ואם עשה כן ותפשו שתים ושלש שנים כל הפירות שאכל מעלה אותם לו בשכרו ומנכה לו בשיעורם מן המנה, אך אם ילך לבית דין ובית דין ישומו לו את השדה כשיעור המנה שלו ויחליטוהו לו אז יהיה שלו ויאכל את פירותיו, ואע"פ שאין לו מהיכן יגבה המנה כי אם מאותו השדה אינו יכול להחליטו אליו ולוכל פירותיו כי אם על פי בית דין, והם הכי נמי הכא, אע"פ שאינו משתלם אלא מגופו אינו נחלט אליו כי אם על פי בית דין, וכל זמן שלא נישום בבית דין ברש' מזיק קאי. ור' עקיבה סבר שותפא שוייה רחמ' משעה שהזיק זיכהו הבורא להיות חולק עמו כפי נזקו ובלא בית דין הוחלט אליו או כולו או מקצתו. מאי ביניהו. פי' בין למר ובין למר פלגו ניזקא משלם ומגופו ואם מת השור אבדו מעותיו אפי' לר' ישמעאל כדמוכח בגמ' ומאי נפקא מינה אם יוחלט מיד השור או בבית דין. אמ' ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא ביניהו. פי' אם הקדישו הניזק קודם שישומו לו בית דין אם הוא מוקדש ואם לאו, ר' עקיב' דסבר הוחלט לו השור מיד מוקדש הוי דדידיה הוא, ור' ישמעאל דסבר יושם השור אינו מוקדש דאכתי לא אחלטוה ליה בית דין, והוה ליה כמקדיש דבר שאינו שלו שאינו מוקדש כלל. והוא הדין דהוה מצי למימר מכרו ניזק איכא ביניהו דלר' עקיבא מכור ור' ישמעאל אינו מכור, אלא רבותא נקט דאפי' הקדש לא חייל עילויה לר' ישמעאל וכל שכן מכר.
בעא מיניה רבא מרב נחמן מכרו מזיק לר' ישמעאל מהו, כיון דאמ' ר' ישמעאל בעל חוב שוייה רחמ' זוזי הוא דמסיק ביה (מוכר) [מכור], או דילמ' האי תורא משעבד ליה לניזק, אמ' ליה אינו מכור, והתניא מכור, חוזר וגובהו, וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור לרידיה. פי' מה שחרש בו ביני ביני הוא של לוקח. ש"מ לוה ומכר מטלטלין גובין לו מהן, שאני הכא דכמאן דעשאו אפותיקי דמי, והאמ' רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו, שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימינו, התם טעמ' מאי דלית ליה קלא האי כיון דאזיק קלא אית ליה. מוכיח מיכן טעמ' דאית ליה קלא הא לית ליה קלא אינו גובה ממנו, ואע"ג דאין לו פירעון אחר אלא מזה, אם כן מאי דאמ' רבא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אע"ג דאמ' ליה לא יהא לך פירעון אלא מזה. והילכת' כר' עקיבה, דקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] הלכ' כר' עקיבה מחברו, כל שכן (כל שכן) דסתם לן תנא מתני' כותיה, וכיון דהלכה כר' עקיב' אם הקדישו ניזק מוקדש הקדש גמור, ואם מכרו מכור מכר גמור, ואם הקדישו מזיק אינו מוקדש הקדש גמור אלא לדבר מועט כדאמרי' בגמ' משום דר' אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פידיון, ופודהו בדבר מועט, ואם מכרו מזיק או נתנו במתנה לא עש' כלום, אפי' (לדידיה) [לרידיה], ואם שחטו מזיק חייב לשלם לו פחת השחיטה. ואי קשיא היכי מצינן למיפסק הלכה כר' עקיב', דר' עקיב' סבר הקדישו מזיק אינו מוקדש אלא לדבר מועט, ובפירקי' קמ' [י"ג ע"ב] דתנן נכסים המיוחדין אוקמה רבינא דהוא בתרא למעוטי נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר, למימרא דאם הקדישו המזיק הוי הקדש גמור ומפקיע מידי שיעבוד כר' ישמעאל, יש לומ' רבינא סברא בעלמ' קאמ' דמצינן לפרושי מתני' דתני נכסים המיוחדין למעוטי נגח ולבסוף הקדיש כר' ישמעאל, אבל כיון דאשכחן מתניתא דמפרש מתני' למעוטי ניכסי הפקר לא מיצטריכינן לאוקומי סתם מתני' כר' ישמעאל כי היכי דלא תיקשי סתמ' אסתמ', ואפי' אי לא הות מיתוקמא ההיא סתמ' אלא כר' ישמעאל כדאוקמה רבינא כיון דהאי סתמ' אתיא כר' עקיב' הוה מוקמינן סתמ' בהדי סתמ' והדרינן לכללא דקימ' לן הלכה כר' עקיב' מחברו, כל שכן דהאי סתמ' הואי בתריתא. אינמי אית למימ' דרבינא לאו לענין נזקין איירי אלא לענין קטלא, תדע מדאמרי' התם תניא נמי הכי יתר על כן אמ' ר' יהודה כול'. ור' יהודה לא מיירי התם אלא לענין קטלא דשור.
<h2>דף לד.</h2>
שור שוה (מנה) [מאתים] כול'. ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור ששוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו השור האמור בתורה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומ' אין זה שור האמור בתורה, אלא איזהו שור האמור בתורה, שור שוה מאתים שנגח שור ששוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום ועל זה נאמ' ומכרו את השור החי וחצו את כספו, אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון, פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי. פי' בא לומ' בשאינן שוי' ששמין נזק המיתה כמה הוא ונוטל חצי נזקו מן החי. מיכדי בין לר' מאיר בין לר' יהודה האי מאה ועשרים וחמשה שקיל מאי ביניהו, [ל"ד ע"ב] ואסיקנא דלכול' עלמ' אית להו פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי היכא דשוורין אינן שוין, ודכול' עלמ' פחת נבלה דניזק הוי דלא מצינו תם חמור ממועד, ובשבח נבלה הוא דפליגי דר' [מאיר] סבר לא שתפיה רחמ' למזיק בנבלה וכי היכי דכל פחת נבלה הוי דניזק, הם הכי נמי כל שבח נבלה הוי דניזק, ואין שמין אותה אלא כשעת הנזק, ואם הוקרה עד שעת העמדה בדין דניזק הוי, ור' יהודה סבר שתפיה רחמ' למזיק בנבלה, ואע"ג דכל פחת נבלה הוי דניזק בשבחא פלגי ושמין את הנבלה כשעת העמדה בדין אם הוקרה. והילכת' כר' יהודה דקימ' לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה.
<h2>דף לד:</h2>
מתני'. יש חייב על מעשה שורו כול'. תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורי' חוץ מחובל ומבעיר, אמ' ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה, ואם תימצי לומ' משנה חובל בצריך לכלבו, מבעיר בצריך לאפרו.
<h2>דף לה.</h2>
תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה [ויקרא כ"ד], מה מכה בהמה לא חלקתה בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאינו מתכוין, בין דרך עליה לדרך ירידה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.
<h2>דף לה:</h2>
מתני'. שור שהיה רודף אחר שור כול'. אמר ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן חלוקין עליו חבריו על סומכוס דאמ' ממון המוטל בספק חולקין. פי' דהא תנן הכא המוציא מחברו עליו הראיה, ודלא כסומכוס דאמ' לקמ' בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"א] ממון המוטל בספק חולקין, למימרא דלית הילכ' כסומכוס אלא המוציא מחברו עליו הראיה, בין היכא דטעני בריא ובריא, ובין היכא דטעני שמא ושמא, ואפי' ניזק אומ' בריא ומזיק אומ' שמא אמרי' המוציא מחברו עליו הראיה כדבענן למימ' לקמ' בפ' שור שנגח את הפרה.
אמ' רבה בר נתן טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור. פי' פטור אפי' משעורים שהודה לו מפני שהתובע אומ' אינך חייב לי שעורים ובתר טענתו אזלינן הילכך פטור אפילו מן השעורים. מאי קמ"ל תנינה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור, ורבן גמל' מחייב, אי מהתם הוה אמינא פטור מדמי חיטים, שלא יישבע עליהו דלא הוי מודה במקצת הטענה אע"פ שהחטים שווים יותר מן השעורי', מפני שהן שני מינין דבענן הודאה במקצת הטענה באותו מין שתבעו, אבל לעולם חייב בשעורים שהודה לו קמ"ל רבה דפטור אפי' מן השעורים. תא שמ' היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן כול', ואי לא מייתי ראייה שקיל כדקאמ' מזיק, ואמאי חיטים ושעורים הוא, ומהדר לא צריכא דתפש, ואע"ג דלא מיצטריכינן להאי תירוצא דפשטה דמתני' בשמא ושמא משמ' ודין הוא דשקיל כדקאמ' מזיק שאין כאן הודאת התובע, ורבה בר נתן אמ' בריא ובריא שיש שם הודאת התובע, ולא אותביה הכי אלא אליבא דר' אבא בר ממל דמוקי מתני' בבריא ובריא. ומיהו ילפינן מהא, דהיכא דטענו חטים והודה בשעורים דפטרינן ליה, דוקא מיקמי דתפש תובע דאי בעי נתבע למיהדר מהודאה דשעורים מצי למיהדר ביה, אבל אי תפש תובע דמי שעורים תו לא מצי הדר ביה.
<h2>דף לו.</h2>
ואם היו שניהן של איש אחד שניהן חייבין. האי דתני שניהן חייבין אוקימנא כר' עקיב' דאמ' שותפי נינהו, וטעמ' דאיתנהו לתרויהו לא מצי מדחי ליה, אבל ליתנהו לתרויהו מצי אמר ליה זיל איתי ראייה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. פי' דאי לר' ישמעאל דאמ' בעל חוב שוייה רחמ' החוב מוטל עליו עד שיושם בבית דין, וכיון דידעינן דתורא דידיה אזקיה אע"פ שאבד האחד משתלם מן האחר.
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ישלם לאחרון שבהן, אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו אחרון אחרון נשכר דברי ר' מאיר, ר' שמע' אומ' שור שוה מאתים שנגח לשור ששוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה, חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז [וזה נוטל חמשים זוז. חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמישים זוז] ושנים הראשונים דינר זהב. ב. [ל"ז ע"א] שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו, מועד לאדם ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים, למין שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ולמין שאינו מועד לו משלם חצי נזק. אמרו לפני ר' יהודה והרי הוא מועד בשבתות ואינו מועד בימות החול, אמ' להם בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם חצי נזק. מאימתי הוא תם משיחזור בו שלשת ימי שבתות. ג. [ל"ז ע"ב] שור של יש' שנגח לשור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של יש' פטור שנ' [שמות כ"א] שור רעהו ולא שור הקדש. ד. שור של יש' שנגח לשור של נכרי [פטור], ושל נכרי שנגח לשור של יש' בין תם בין מועד משלם נזק שלם. ה. [ל"ט ע"א] שור של פקח שנגח לשור חרש שוטה וקטן חייב, ושור חרש שוטה וקטן שנגח לשור של פקח פטור, ושור חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפיטרופיס ומעידים בהן בפני אפיטרופי', נתפקח החרש, [נ]ש[ת]פה השוטה, הגדיל הקטן חזר לתמותו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומ' הרי הוא בחזקתו. שור האיסטדין אינו חייב מיתה שנ' [שמות שם] כי יגח ולא שיגיחוהו. ו. [מ"א ע"א] שור שנגח את האדם ומת, מועד משלם את הכפר ותם פטור מן הכפר, וזה וזה חייבין מיתה, וכן בבן או בבת, נגח עבד או אמה נותן שלשים סלע בין שהוא יפה ק' מנה ובין שאינו יפה אלא דינר זהב. ז. [מ"ד ע"א] שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם [ומת], נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את יש', לנפלים והרג בן קיימא פטור. ח. [מ"ד ע"ב] שור האשה, שור היתומים, שור האפיטרופין, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים הרי אילו חייבין מיתה, ר' יהודה אומ' שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורין מן המיתה מפני שאין להן בעלים. ט. שור היוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש, ואם שחטו בשרו אסור, אם עד שלא ניגמר דינר הקדישו בעליו מוקדש, שחטו בשרו מותר. י. מסרו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר וניכנסו תחת הבעלים ויצא והזיק, מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. [מ"ה ע"ב] קשרו בעליו במוסרות ונעל בפניו כראוי [ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר' מאיר], ר' יהודה אומ' תם חייב ומועד פטור שנ' [שם] ולא ישמרנו שמור הוא זה, ר' אליעזר אומ' אין לו שמירה אלא סכין.
שור שנגח ד' וה' שוורים כול'. פי' שור שנגח ד' וה' שוורים זה אחר זה, ובכולהו הוי תם דאינו משלם אלא מגופו. והיכי דמי כגון שלא העידוהו בפני בית דין, וכדאמרן לעיל בפ' כיצד [הרגל] (כ"ד ע"א) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין, העידוהו בפני בית דין שלא בפני בעלים, או בפני בעלים שלא בפני בית דין אינו מועד. וקסבר ר' מאיר שהאחרון שבניזקין נפרע תחילה מגופו. ואם ישאר מגופו שום דבר נפרע מי שלפניו ואם לאו מפסיד. ואמרי' ר' מאיר לא כר' ישמעאל ולא כר' עקיב', דאי כר' ישמעאל דאמ' בעלי חובות נינהו ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה. פי' כיון שאין גובה הניזק אלא מגופו כקרקע הוא אצלו, וכי היכי דלגבי קרקע אמרי' שאם לוה וחזר ולוה כל הקודם בשטר זכה, הם הכי נמי [הכא] כל הניזקין אין אחריותם ושיעבודם הוה אלא על גופו של שור הילכך קמ' קמ' קדים, ואע"ג דאמרן בפירקי' דלעיל בגמ' [ל"ג ע"ב] קדמו בעלי חובות (והנהיגוהו) [והגביהו] לא עשו כלום ואע"פ שהן קדמו, התם משו' דלגבי בעלי חובות הוי מטלטל ולגבי ניזק הוי קרקע שאין שיעבודו אלא על זה השור, אבל בעל חוב לא על אחריות זה השור הלוהו הילכך טריף לי' ניזק מיניה, ואע"פ שאין לו למזיק נכסים אחרים לשלם לבעל חוב, מפני שאין אחריות בעל חוב על המטלטלין אלא על הקרקע. ואי כר' עקיבא דאמ' שותפי נינהו, אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לכולן מיבעי ליה. פי' כיון שכולן הן שותפין בו לאחר שנפרע ניזק החמישי נזקו למה יחזיר המותר לשלפניו דהינו לניזק רביעי יחזיר לכל הארבעה מיבעי ליה, לכל אחד [ואחד] כפי חלק שותפותו כמו שאומ' ר' שמעון.
<h2>דף לו:</h2>
אמ' רבא לעולם כר' ישמ', והכא במאי עסיקי' כגון שתפשו ניזק לגבות הימינו דנעשה עליו שומר שכר לנזקיו. פי' דין היה שיהא ניזק הראשון נשכר ונפרע תחילה, אלא כגון שתפשו והוליכו בביתו כדי ליפרע ממנו, וכיון שהוליכו בביתו כל שמירת השור מוטלת עליו, והילכך כשחזר ונגח לניזק שיני דין הוא שיפסיד ניזק [ראשון ויפרע ניזק] שיני, וכן נמי תפשו השיני לגבות הימנו וחזר והזיק לשלישי וכן כולן. ומקשה אי הכי אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו לבעלים מיבעי ליה. פי' כיון שתפשו הניזק לגבות הימנו ושמירת השור מוטלת עליו, כשחזר והזיק לניזק שיני ניזק ראשון יש לו להפסיד שהיתה שמירתו מוטלת עליו, ואחרי שיפרע ניזק שיני יחזיר המותר לבעל השור שמה פשע בעל השור בניזקי שיני ולמה יפסיד חלקו שנשאר לו בשור מניזקי ראשון. אמ' רבינא הכי קתני אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו. פי' בודאי כיון שתפשו ניזק לגבות הימינו כשחוזר עוד ומזיק לשיני ניזק ראשון מפסיד דמי נזקו ומשלם לשיני ומותר השור יחזיר לבעלים, והאי דקתני אם [יש] בו מותר יחזיר לשלפניו לאו במותר השור קאמ', אלא במותר הנזק שאם היה נזקו של ניזק ראשון שווה מנה ותפשו לגבות הימנו מנה וחזר והזיק לניזק שיני שוה חמשים זוז גובה ניזק שיני חמשים זוז מחלקו [של ניזק] ראשון והחמשים האחרים שנשארו מניזקי ראשון נותנין לניזק ראשון, ומנה שנשאר בשור הוא של בעלים, וכן כולן. ור' שמע' אוקימנא כר' עקיבא דאמ' שותפי נינהו, הילכך שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה ושניהן הן שותפין בו ובשמירת שניהן מוטל זה השור, הילכך כשחזר ונגח שור אחר שוה מאתים משלמין בין שניהן והאחרון נוטל מנה שהוא חצי נזקו, ושנים הראשונים נוטלין מן המנה הנשאר זה חמשים וזה חמשים, ושלשתן הן עכשיו (הן) שותפין בו, חצי השור הוא של השלישי וחציו לשנים הראשונים ושמירת השור מוטלת על שלשתן לכל אחד לפי חלקו המגיעו, הילכך חזר ונגח שור אחר שוה מאתי' האחרון נוטל מנה שהוא חצי נזקו ומנה הנשאר השלישי נוטל ממנו חמשים ומפסיד חמשים, ושנים הראשונים שהיה לכל אחד ואחד חמשים מפסידין חצי חלקן ונוטל כל אחד ואחד דינר זהב שהוא כ"ה זוזים, שכיון שכולן שותפין בו כל אחד פורע לניזק כפי חלקו והמותר מחלקין ביניהן. והכי פליגי השתא ר' מאיר ור' שמע' דר' מאיר סבר דוקא כשתפשו ניזק לגבות ממנו נשכר האחרון הא לאו הכי ראשון ראשון נשכר כר' ישמעאל, ור' שמע' סבר אפילו בשלא [תפשו] ניזק לגבות ממנו אחרון אחרון נשכר, כדתני האחרון נוטל מנה ושלפניו נ' זוז ושנים הראשונים דינרי זהב. וקימ' לן ר' מאיר ור' שמע' הלכה כר' שמע' וכל שכן דקאי כר' עקיבה.
תנן התם התוקע לחברו נותן לו סלע, ר' יהודה אומ' משו' ר' יוסי הגלילי מנה. פי' תוקע הוא כדאמרי' [צ"א ע"א] המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד, תקע באזנו וחרשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב, אלמ' תקיעה היא בקול, והכי נמי אמרן בפ' כיצד [י"ח ע"ב] תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו, והכא נמי אחזו ותקע באזנו בקולו ולא חרשו נותן לו סלע דמי בושתו.
איבעיא להו סלע צרי תנן או סלע מדינה תנן. פי' סלע צרי הוא כסף נקי ויש בו ארבעה דינרי כסף, והוא שקל הכת' בתורה דמתרגמ' [שמות ל'] סילעא, וסלע מדינה הוא כסף מעורב עם נחשת, ושוה שמיני בסלע צרי שיבוא חצי דינר כסף, והינו דאמרי' [כתובות ס"ד ע"א] אסתרא פלגו דזוזא, אסתירא הוא סלע מדינה, וזוזא הוא זוז צרי. ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחבריה שלחה רב (עובי) [טובי] בר רב מתנה לקמיה דרב יוסף סלע צרי תנן או סלע מדינה תנן. פירש המורה והיה זה תפוש משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. ופשטוה מיהא דאמ' רב יהודה אמ' רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. פי' כל כסף קצוב הנזכר בתורה כגון שלשים של עבד, חמשי' של אונס ומפתה, מאה של מוציא שם רע הוא כסף צרי [בכורות מ"ט ע"ב]. וכסף קצוב שקצבו חכמ' מדבריהם כגון מאתים זוז של כתובה, וכגון זה [צ' ע"א] התוקע לחברו נות(נ)ן לו סלע, ר' יוסי אומ' מנה, סטרו נותן לו מאתים, לאחר ידו נותן לו ארבע מאות, וכגון לרכובה שלש, לסנוקרית שלש עשרה [כ"ז ע"ב], וכגון המשרה את אשתו על ידי שליש דתנן התם [כתובות ס"ד ע"ב] נותן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה, כל אילו הקיצבות לא קצבום חכמים אלא בכסף מדינה. אמ' ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא, אמ' ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא ניתביה לעניי, הדר אמ' להו ניתביה ניהלאי איזיל איברי ביה נפשאי, אמ' ליה רב יוסף כבר זכו ביה עניי, ואע"ג דליכא עניי הכא אנן יד עניי אנן, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל יתומין אין צריכין פרוזבול, רבן גמל' ובית דינו הן הן אביהן של יתומים, עיין בערך ע"ד בספר המכריע.
<h2>דף לז.</h2>
מתני'. שור שהוא מועד למינו כול'. איתמר רב זביד אמ' ואינו מועד תנן, רב פפא אמ' אינו מועד תנן, רב זביד אמ' ואינו מועד תנן הא סתמיה הוי מועד, רב פפא אמ' סתמיה לא הוי מועד אינו מועד תנן. ואסיקנא, אם תימצי לומ' איתה לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל, וקימ' לן דכל אם תימצי לומ' הלכה, וכיון דקימ' לן כרב פפא דאמ' אינו מועד סתמ' לא הוי מועד, אפילו מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה. ואי קשיא והא אמרן בריש מסכתין [ב' ע"ב] ואגב אורחיה קמ"ל מועד לאדם הוי מועד לבהמה, מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, יש לומ' ההוא לא אתי אלא אליבא דרב זביד אבל רב פפ' לא סבירא ליה הכי. אי נמי יש לומ' דוקא גבי מיתה אמרי' מועד לאדם הוי מועד לבהמה, דקראי במיתה הוא דמיירו וגבי מיתה הוא דעדיף אדם מבהמה, אבל לנזקין כולן שוין ומועד לאדם לא הוי מועד לבהמה.
ת"ר ראה שור נגח, שור לא נגח, שור נגח, שור לא נגח, שור נגח, שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשורים. ת"ר ראה שור נגח, חמור לא נגח, סוס נגח, גמל לא נגח, פרד נגח, ערוד לא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל.
<h2>דף לז:</h2>
נגח יום חמשה עשר בחדש זה, ששה עשר בחדש זה, שבעה עשר בחדש זה פלוגתא דרב ושמואל לרב הוי מועד ולשמואל לא הוי מועד עד שישלש בדילוג. והלכה כשמואל בדיני.
<h2>דף לח.</h2>
מתני'. שור של יש' שנגח שור של הקדש כול'. מה נפשך אי רעהו דוקא דנכרי נמי ניפטר, אי רעהו לא דוקא אפי' דיש' נמי חייב, אמ' ר' אבהו אמ' קרא [חבקוק ג'] עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מה ראה ראה שבע מצוות שקיבלו עליהן בני נח ולא קיימום עמד והתיר ממונם ליש'. תוספתא [פ"ד ה"ב], שור של גוי שהזיק שור גוי אחר חברו, אע"פ שקיבלו עליהן לדון בדיני יש' משלמ' נזק שלם שאין תם ומועד בניכסי הגוי.
<h2>דף לט.</h2>
מתני'. שור של פקח שנגח שור חרש שוטה וקטן כול'. פירוש [שור] חרש שוטה וקטן פטור, שאין נזקקין לניכסי יתומים עד שיגדילו, וחרש ושוטה כקטן דמו. ודין היה שאפי' אם (נועדו) [הועדו] לא ניזקק להם, אלא כדי שלא להרבות הנזק מעמידין להן אפיטרופיס. ואמרי' הא גופה קשיא אמרת שור חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור, אלמ' אין מעמידין אפיטרופין לתם לגבות מגופו, אימ' סיפא שור חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפיטרופוס ומעידין בהן בפני אפיטרופיס, אלמ' מעמידין לתם אפיטרופין לגבות מגופו, אמ' רבה הכי קתני אם הוחזקו נגחנים מעמידין להן אפיטרופין ומעידין בהם בפני אפיטרופיס לשלם מעלייה.
שור האיצטדין אינו חייב מיתה. פי' מלמדין אותו ומשסין אותו ליגח בני אדם ושוחקין בו לפני המלכים כדאמרי' בע"ז [י"ח ע"ב] אין הולכין לאיצטדינין של גוים מפני שהן שופכי דמים. ואם נגח האדם ומת אין השור חייב סקילה דכת' [שמות כ"א] כי יגח מאיליו ולא שיגיחוהו אחרים.
מעליית מאן, ר' יוחנן אמ' מעליית יתומים, ר' יוסי ביר' חנינ' אמ' מעליית אפיטרופין, ומי אמ' ר' יוחנן הכי והאמ' ר' יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו רבית, כגון שחייבין לגויים, או לכתובת אשה משום מזוני, ומהדר, מזיק שאני, ר' יוחנן אמ' מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפיטרופים מימנעי ולא עבדי. ר' יוסי אומ' מעליית אפיטרופין ולכי גדלי יתמי מישתעו דינא בהדיהו.
<h2>דף לט:</h2>
ומעמידין אפיטרופין לתם לגבות תנאי היא, דתניא שור שנתחרשו בעליו, או נשתטו, או שהלכו למדינת הים. פי' דתם נמי אין מעידין בו לשלם חצי נזק אלא בפני הבעלים. יהוד' בן ניקוסא אומר סומכוס או' הרי הוא בתמותו עד שיעידוהו בפני הבעלים. ומפרשי' בגמ' מאי הרי הוא בתמותו דקאמ' סומכוס, אי לימ' דלא מייעד כלל, והא מדקתני סיפא חזר לתמותו מכלל דמייעד, ואלא מאי הרי הוא בתמותו הרי הוא בתמימותו דלא מחסרינן ליה, אלמ' קסבר אין מעמידין אפיטרופין לתם לגבות מגופו, וחכמ' אומ' מעמידין להם אפיטרופין ומעידין בהן בפני אפיטרופין, קסברי מעמידין אפיטרופין לתם לגבות מגופו. נתפקח החרש, נשתפה השוטה, ובאו בעליו ממדינת הים סומכוס אומ' חזר לתמותו, ר' יוסי אומ' הרי הוא בחזקתו, סיפא במאי קמיפלגי אמ' רבא רשות משנה איכא ביניהו, סומכוס סבר רשו' משנה, ור' יוסי סבר רשות אינה משנה. פי' אע"ג דאמ' סומכוס אין מעמידין אפיטרופוס לתם לגבות מגופו, דוקא שלא ישלם חצי נזק מגופו בכל שלשה פעמים הראשונים, אבל אחר שנעשה מועד משלם נזק שלם מן העלייה כדתנן במתני', ואחרי שנשתפו בעליו או שבאו קסבר סומכוס חזר לתמותו, שאע"פ שנעשה מועד בפני האפיטרופיס כיון דעכשיו יצא השור מרשות האפיטרופין ונכנס לרשות הבעלים, הרשות משנה העדאתו ואינו משלם מיכן ואילך אלא חצי נזק עד שיגח שלשה פעמים שיעשה מועד בפני הבעלים. ור' יוסי אומ' הרי הוא בחזקתו, דקסבר רשות אינה משנה וכיון שהועד בפני האפיטרופין בחזקת מועד קאי, ואע"ג דבבריתא פליגי סומכוס וחכמ', דסומכוס אומ' אין מעמידין אפיטרופי' לתם לגבות מגופו, וחכמ' אומ' מעמידין ויחיד ורבים הלכ' כרבים כיון דסתם מתני' אתיא כסומכוס אמתני' סמכי' דקימ' לן [יבמות מ"ב ע"ב] סתם דמתני' ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתני'. ולענין רשות משנה כיון דלא פליג ר' יוסי אלא עם יחיד בין במתני' בין בבריתא קימ' לן הלכה כר' יוסי דר' יוסי נמוקו עמו [גיטין ס"ו ע"א], ותו דבמתני' פליג עם ר' מאיר ופסקינן בעירובין [מ"ו ע"ב] דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי.
<h2>דף מ.</h2>
ת"ר יתומים משלמין מן העלייה, ואין משלמין (מן) [את] הכפר, דכפר כפרה הוא ויתמי לאו בני כפרה נינהו. ת"ר ונתן פדיון נפשו דמי ניזק, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומ' דמי מזיק, והילכתא כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף מ:</h2>
תניא נוגח משלם את הכפר רובע אינו משלם את הכפר, היכי דמי אי דרבעה וקטלא מה לי קטלה בקרניה מה לי קטלה בריבעא, ואלא דרבעה ולא קטלא, האי משום דלא משלם כפר משום דלא קטלה הוא, אמ' אביי לעולם דרבעה ולא קטלה, ודאתיוה לבי דינא וקטלוה, פי' משום שנרבעה לו ברצונה, דכמאן דקטלה הוא דמי, רבא אמ' לעולם דרבעה וקטלה ודקאמרת מה לי קטלה בקרניה מה לי קטלה בריבעא קרן כוונתה להזיק ריבעא אין כונתה להזיק, מאי ביניהו, איכא ביניהו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, פי' כי אורחה בלא כוונה, לאביי משלם כפר לרבא לא משלם כפר. וראיתי כת' בפסקות הגאונים ומסקנא נוגח משלם את הכפר דקרן כוונתו להזיק, רובע אינו משלם כפר דרביעה אין כונתה להזיק ולהנאת עצמו הוא. אבל רבינו חננאל זצוק"ל כתב רבעה וקטלה אע"ג דלא מיכוין להזיק משלם את הכפר, כמה דמשלם רגל שדרסה על התינוק בחצר הניזק והרגתו שמשלם את הכפר, כדסלקא שמעתא בסוף פרק כיצד הרגל [כ"ו ע"א] דהתם עיקר והכא גררה וקימ' לן כדסלקא במקום עיקרה, ותו הא בענן למימ' לקמ' [מ"ג ע"ב] דמועד שלא בכונה משלם כפר, ולא חיישינ' להא דרבא דאיכא למימ' רבא טעמיה דר' שמע' מפרש וליה לא סבירא ליה, וכך כתב גם רבינו יצחק זצוק"ל בפ' כיצד הרגל ואסיקנא דאיכא כפר ברגל ש"מ. וכך נר' לי דהילכת' כאביי, דאע"ג דקימ' לן [ע"ג ע"א] אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, הני מילי היכא דלא פסיק תלמ' כחד מיניהו אבל הכא דאסיק תלמ' בפרק כיצד הרגל כאביי אתלמ' סמכינן ולאו אמילתיה דרבא. ואי קשיא כיון דקימ' לן בהא כאביי היכי אמ' תלמ' בר מיע"ל קג"ם, והא איכא נמי האי, יש לומ' כללא דיהיב תלמ' לא מיירי אלא היכא דלא פסיק תלמ' כחד מיניהו, אבל הכא דתלמ' אסיק בפי' כאביי לא איצטריך למימני בהדי הנך דהא בהדיא מפרש תלמ' דהילכת' כאביי. וכי היכי דכפר דרגל הוי בחצר הניזק הם הכי נמי כפר דרביעה לא הוי אלא בחצר הניזק.
<h2>דף מא.</h2>
מתני'. שור שנגח את האדם ומת כול'. ואמרי' מאחר דמתם קטלינן ליה היכי מייעד, אמ' רב פפא דקטל וערק לאגמא, רבינא אמ' במכירין בעל השור ואין מכירין את השור, ואלא תורא גופיה היכי מייעד, דאמרי' ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולהו בקרך. פי' ובפעם רביעית אחר שנעשה מועד הוכר.
<h2>דף מא:</h2>
ת"ר ובעל השור נקי ר' אליעזר אומ' נקי מחצי כפר, אמ' ר' עקיבה והרי הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאנו לבית דין וישלם לך, אמ' לו עקיבה כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה, אין דיני אלא בשהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, על פי הבעלים מודה בקנס הוא. פי' ואפי' מועד פטור, קסבר כופרא כפרה. פי' וכיון דכופרא כפרה גם על פי עד אחד הוה מיחייב כדאמרי' בכריתות [י"א ע"ב] אמ' לו עד אחד אכלתה חלב והלה שותק ואינו יודע להכחישו מביא חטאת על פיו כדילפינן מאו הודע אליו [ויקרא ד'], והכא נמי לגבי כפר הוה מתחייב בעד אחד אי לאו דכתב ובעל השור נקי. תניא אידך אמ' לו עקיבה כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג יש', לנפלים והרג בן קיימה. פי' שאינו חייב מיתה ואילו היה מועד היה משלם כפר דקסבר כפר שלא בכונה חייב כדר' יוחנן לקמ' [מ"ג ע"ב] והתם פטור. [מ"ב ע"א] תניא ובעל השור נקי ר' עקיבה אומ' נקי מדמי עבד.
<h2>דף מב:</h2>
ת"ר והמית איש או אשה [שמות כ"א] מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ואוקמה ריש לקיש בכפר הואיל ואין מישתלם אלא אחר מיתה הוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אבל נזקיה בחייה הן שלה כדתנן בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ה ע"ב] בושתה ופגמה שלה, ר' יהודה אומ' בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד, ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה חלק אחד, שלו נותנין לו מיד ושלה ילקח בהן קרקע והו' אוכל פירות, ולאחר מיתה הבעל יורשם.
<h2>דף מג.</h2>
אמ' ריש לקיש שור שהמית העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנ' [שמות כ"א] כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל, כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין קנס, אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין קנס. אמ' רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכפר שנ' [שם] השור יסקל וגם בעליו יומת אם כפר יושת עליו, כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין כפר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כפר. [מ"ג ע"ב] כי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנן כפר מה ת"ל אם כפר לרבות כפר שלא בכוונה ככפר בכוונה. כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן עבד מה ת"ל אם עבד לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה, וקימ' לן ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והלכה כמותו בין בכפר בין בקנס של עבד.
<h2>דף מד.</h2>
מתני'. שור שהיה מתחכך בכותל כול'. אמ' שמואל פטור ממיתה וחייב בכפר. פי' דסבירא כר' יוחנן דאמ' כפר שלא בכוונה חייב. ואמרי' והא תם הוא. פי' אע"פ שהועד לנגח ולהמית שלשה בני אדם, בדבר זה תם הוא שעדין לא המית אדם בחיכוך כתלים, שאם הועד השור ליגח ואחרי כן הרג בבעיטה לא ישלם כופר על הבעיטה שעדין לא הועד בכך, דהא אפי' מקרן לקרן אמרי' לקמ' בפירקין [מ"ה ע"ב] הועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל, דבענן שיועד באותו דבר עצמו שמזיק שלשה פעמים. ומהדר במועד להתחכך על בני אדם בכתלים, ומקשה אי הכי בר קטלא הוא שהרי נתכוון להמית, ומהדר במתחכך בכותל להנאתו. פי' שלשה פעמים עשה בכונה להמית והועד בכך וערק לאגמא ומשום הכי לא קטלינן ליה, והשתא נתכוון להנאתו ולא נתכוון להמית. ואמרי' מנא ידעינן. פי' כיון שהועד להפיל כתלים על בני אדם בחיכוכו גם עתה יש לומר שבכונה עשה ויתחייב מיתה. ומהדר דבתר דנפל קא מתחכך ביה, וכיון שראינו שלאחר שהפילו על האדם היה מתחכך בו ש"מ מתחילה להנאתו נתכוון ולא להמית והילכך פטור מן המיתה וחייב בכפר, ומקשה ואכתי צרורות נינהו. פי' ואין מיתה וכופר כתובין אלא בקרן ולא בצרורות דקרן אלא בגופיה דקרן. אמ' רב מרי בריה דרב כהנא דקא אזיל מיניה מיניה. פי' לא היה מפיל הכותל על האדם מרחוק שיהא כוחו ולא גופו, אלא כל שעה היה מגלגלו עד שהיה דוחפו עליו והינו גוף הקרן, ובפעם הרביעית אע"פ שגילגלו עד שדחפו עליו לא נתכוון להמית כי אם להנאתו שראינו שלאחר שהפילו עליו עוד היה מתחכך בו.
<h2>דף מד:</h2>
תניא כותיה דשמואל ותיובתיה דרבה, יש חייב בכפר ופטור מן המיתה, ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש חייב בזה ובזה, ויש פטור מזה ומזה, מועד בכונה חייב בזה ובזה, תם שלא בכונה פטור מזה ומזה, מועד שלא בכוונה חייב בכופר ופטור מן המיתה, תם בכונה חייב במיתה ופטור מן הכפר, נזקין שלא בכונה ר' יהודה מחייב ור' שמע' פוטר. פי' דוקא בניזקי קרן קאמ' דאית ליה כונה, אבל רגל לא בעיא כוונה. מאי טעמ' דר' יהודה יליף מכופר מה כפר שלא בכונה מיחייב אף נזקין נמי מיחייב, ור' שמע' יליף מקטליה דשור מה התם שלא בכונה פטור אף נזקין שלא בכונה פטור, ור' יהודה נמי נילף מקטליה דנין תשלומין מתשלומין ואין דנין תשלומין ממיתה, ור' שמע' נילף מכפרו, דנין חייוביה דשור מחיוביה דשור לאפוקי כופרא דחיובא דבעלים הוא. והלכה כר' יהודה, דהכי אמרי' בפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"ב] ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' (שמעון) [יהודה], ואע"ג דלעינין שבת קימ' לן [שבת צ"ה ע"א] כר' שמע' דאמ' דבר שאין מתכוין מותר, הילכות שבת לחוד והילכות נזקין לחוד. ומאי דאמרי' בעירובין בפ' חלון [פ"א ע"ב] הלכה כר' יהודה בעירובין, דמשמע דוקא בעירובין אבל לא בדוכתא אחרינא, ההיא לאו היכא דפליג עם ר' שמע' איתמר, אלא אע"ג דפליג עם רבנן, אבל היכא דפליג עם ר' שמע' הלכה כמותו בכל מקום, לבד היכא דפסקי אמוראי בפירוש כר' שמעון, כגון בדבר שאינו מתכוין בשבת [ביצה כ"ג ע"א], ובאיסור מוקצה [שבת קנ"ז ע"א].
מתני'. שור האשה כול'. תניא יתר על כן א"ר יהודה אפילו נגח ואחר כך הפקיר, נגח ולבסוף הקדיש פטור שנ' [שמות כ"א] והועד בבעליו ולא ישמ' והמית עד שתהא העדאה והעמדה בדין וגמר דין כאחת. ואין הלכה כר' יהודה אלא כסתם מתני', ואע"ג דקימ' לן כרבא דאמ' [צ' ע"א] הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין עצמן מידי שיעבוד, דוקא מיד שיעבוד, אבל מיד מיתה לא, דאפי' שור של הקדש שנגח חייב מיתה לרבנן כל שכן נגח ולבסוף הקדיש. ת"ר שור שור שור שבעה להביא שור האשה, שור היתומים, שור האפיטרופים, שור המדבר, שור ההקדש, שור גר שמת ואין לו יורשין חייבין מיתה.
<h2>דף מה.</h2>
מתני'. שור היוצא ליסקל והקדישו כול'. ת"ר שור שהמית, עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש, מכרו מכור, שחטו בשרו מותר, החזירו שומר לבית בעליו מוחזר. משנגמר דינו מכרו אינו מכור, הקדישו אינו מוקדש, שחטו בשרו אסור, החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר, ר' יעקב אומ' אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר. האי דקתני מכור ומוקדש לאו לאפקועי לשור ממיתה, דבית דין תפשי ליה וקטלי ליה, דר' יהודה בלחוד הוא דסבירא ליה הכי דנגח ולבסוף הקדיש פטור ממיתה, אבל רבנן סברי אפי' הקדיש מעיקרו חייב מיתה כל שכן נגח ולבסוף הקדיש, אלא מוקדש הוא דחייל הקדש עילויה להתחייב הנהנה ממנו מעילה, וכך פירש המורה, מה שאין כן בנגמר דינו דהתם לא חייל הקדש עילויה כלל דכעפרא בעלמ' דמי ולאו שור הוא, והוא הדין גבי מכר אם מכרו קודם שנגמר דינו שור מיקרי וחייל שם מכר עילויה, ואע"ג דעתידין בי' דין לגמור דינו ולסוקלו, לא מהדר ליה מוכר מעות ולוקח הוא דאפסיד אנפשיה דידע דקטל וזבניה, אי נמי מצי למימ' ליה איבעי לך למישחטיה, אבל לאחר שנגמר דינו לא חייל עילויה שם מכר כלל ומהדר ליה מעותיו. ופלוגתא דרבנן ור' יעקב אוקמה רבא הכי דכול' עלמ' אומרים באיסורי הנא' הרי שלך לפניך, דאם כן ניפלגו בחמץ בפסח, אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי, רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, דאמ' ליה אי אהדרתיה ניהלאי הוה מעריקנא ליה לאגמא, השתא אתפשתיה לתוראי בידא דלא מצינא אישתעויי דינא בהדיהו, ור' יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו, וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
מסרו לשומר חנם ולשואל כול'. ת"ר ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואילו הן שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר, הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר, מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר, וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. היכי דמי אי דנטור אפי' כולהו נמי ניפטרו. פי' דאנוסין הן חוץ משואל שהוא חייב באונסין ומשלם דמי שור לבעליו. ואי דלא נטור אפי' שומר חנם נמי ליחייב, לא צריכא דנטור שמירה פחותה ולא נטור שמירה מעולה, שומר חנם (לא) כלאי שמירתו הנך לא כלאי שמירתיהו. פי' ודוקא מלשלם דמי שור לבעלים פטור, אבל בנזקין דעלמ' מיחייב דלא הוה ליה לקבולי עילויה נטירותא דידיה, והכי נמי תני ברישא ארבעה נכנסו תחת הבעלים ולא פטר שומר חנם אלא מלהחזיר שור לבעליו.
<h2>דף מה:</h2>
קשרו בעליו במוסרה דהויא שמירה פחותה, או שנעל בפניו כראוי זהו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדאמרי' לקמ' בפ' הכונס [נ"ה ע"ב]. ר' מאיר סבר אחד תם ואחד מועד חייב, דבענן שמירה מעולה בין לתם בין למועד, ור' יהודה סבר תם חייב בשמירה פחותה, אבל מועד פטור בשמירה פחות', דכת' גבי מועד [שמות כ"א] ולא ישמרנו בעליו ומשמע שלא שמרו כלל, הא אם שמרו אפי' שמירה פחותה פטור. אע"ג דקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, הכא הלכה כר' מאיר, דלקמ' בריש פר' הכונס [נ"ה ע"ב] דייק רבא דסתם מתני' אתיא כר' מאיר וקימ' לן [יבמות מ"ב ע"ב] מחלוקת ואחר כך סתם הלכ' כסתם. תניא ראב"י אומ' אחד תם ואחד מועד ששימרו שמירה פחותה פטור. ואע"ג דקימ' לן [גיטין ס"ז ע"א] משנת ראב"י קב ונקי, כיון דלא מיתניא מילתיה אלא בבריתא, ור' סתם לן כר' מאיר אמתני' סמכינן ולאו אבריתא. אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל.
<h2>דף מו.</h2>
ר' אליעזר אומ' אין לו שמירה אלא סכין, אמ' רבה מאי טעמ' דר' אליעזר דאמ' קרא [שמות כ"א] ולא ישמרנו שוב אין לו שמירה לזה. פי' ומדין תורה הוא חייב אע"פ ששימרו שמירה מעולה. אמ' ליה אביי אלא מעתה ולא יכסנו [שם] נמי שוב אין לו כיסו[י] לזה, וכי תימ' הכי נמי והתנן [נ"ב ע"א] כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, אלא אמ' אביי הינו טעמ' דר' אליעזר כדתניא ר' נתן אומ' מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, וסולם רעוע בתוך ביתו ת"ל [דברים כ"ב] ולא תשים דמים בביתך. פי' ומשום קנסא דעבר אדר' נתן מחייב ליה ולאו ממשמעותא דקראי. ואע"ג דלגבי תם נמי אמרן בפירקין קמ' [ט"ו ע"ב] בין כך ובין כך משמתינן ליה לסלוקי היזיקא מביתיה מדר' נתן, אבל מיהו לא מיחייב ליה לשלומי ליה היכא דשימרו שמירה מעולה, אבל גבי מועד כיון דנקטיה עד דאייעד ולא שחטיה קנסינ' ליה לשלומי ואע"ג דעבד ליה שמירה, ואין הלכה כר' אליעזר מפני שהוא יחיד.
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד. ב. [מ"ז ע"א] הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושיברתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב, ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב, אם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור, נגח הוא שורו של בעל הבית חייב, נפל לבור והבאיש את מימיו חייב, היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכפר, ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. ר' אומ' בכולן [אינו חייב] עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. ג. [מ"ח ע"ב] שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי וולדות. אדם שהיה מתכוין לחב' והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות, שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה, אמ' רשב"ג אם כן משהאשה יולדת משבחת, אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל, ואם אין (ל)בעל נותן ליורשיו, היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. ד. [מ"ט ע"ב] החופר בור ברש' היחי' ופתחו לרש' הרב', ברשו' הרב' ופתחו לרש' היחיד, ברש' היחיד ופתחו לרשו' היחיד אחר חייב. ה. [נ' ע"ב] החופר בור ברש' הרב' ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב, אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין, אם כן למה נאמר בור, מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים, אף כל שהוא כדי להמית עשרה טפח'. היו פחותין מעשר' טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, ואם הוזק בו חייב. ו. [נ"א ע"א] בור של שני שותפין ועבר עליו (האחד) הראשון ולא כיסהו, השיני ולא כיסהו השיני חייב. כיסהו הראשון ובא השיני ומצאו מגולה ולא כיסהו השיני חייב, כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, לא כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. ז. נפל לפניו מקול הכרייה חייב, לאחריו מקול הכרייה פטור, נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים, נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב, בן או בת, עבד או אמה פטור. ח. [נ"ד ע"ב] אחד השור ואחד כל הבהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, לתשלומי כפל, ולהשיב אבדה, לפריקה, ולחסימה, לכלאים, ולשבת, וכן חייה ועוף כיוצא, אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכת' בהווה.
שור שנגח את הפרה כול'. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל זו דברי סומכוס [דאמ' ממון המוטל בספק חולקין], אבל חכמ' אומ' זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה, למה לי למימ' זה כלל גדול בדין, דאע"ג דניזק אמ' בריא ומזיק אמ' שמא. עיין מה שכתבתי בפ' קמ' דכתובות [י"ב ע"ב], שהקשיתי דשמואל אדשמואל, וכיון דאמ' שמואל דסתם מתני' הויא כסומכוס אבל חכמ' פליגי עליה למימרא דלית הילכת' כי האי סתמ' אלא כחכמ' דאמ' המוציא מחברו עליו הראיה. אי נמי לכי הא דאיתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמ' הרי זה מקח טעות, ושמו' אמ' יכול לומ' לו לשחיטה מכרתיו לך, וליחזי האי גברא אי לבישרא זבין אי לרידיא זבין, לא צריכא דזבין להכי ולהכי, וליחזי דמי אי דמי רידיא לרידיא אי דמי בישרא לבישרא, לא צריכא דאייקר בישרא וקאי כי רידיא. ואי קשיא והא איפליגו בהא מילתא ר' יהו' ורבנ' בפ' המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב] דר' יהודה סבר דמים ראיה, וחכמ' אומ' אין הדמים ראיה, ותלמ' דמקשה הכי שביק רבנ' וסבר כר' יהוד' בתימ'. תשובה עד כאן לא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא בצמד ובקר דקאמ' ליה מכור לי צמדך במאתים זוז, ורובא דעלמא לא קרו לבקר צמד כדאמרי' התם, דר' יהודה סבר הדמים מודיעים שנתן לו יתירים שהבקר מכר לו, ואיכא נמי דקרו לבקר צמד, וחכמ' אומ' כיון דרובא דעלמ' לא קרו לבקר צמד אינו מכור והדמים יתירים גמר ונתן לשם מתנה. ועד כאן לא פליגי רבנן אלא בבקר דרובא דעלמ' לא קרו ליה צמד ואיהו צמד אמ' ליה, אבל בשור ונמצא נגחן שבין אם מכרו לרידיא בין אם מכרו לשחיטה שור מיקרי בודאי דאמרי' שהדמים מודיעים אם לרידיא מכרו אם לשחיטה, שבכל הוכחה שנוכל לברר דבר זה אנו מבררין אותו וליכא מאן דפליג בהא.
<h2>דף מו:</h2>
ואי דליכא לאישתלומי מיניה לימ' ליה שקול תורא, דאמרי אינשי ממרי רשותך פארי איפרע. פי' לאו דדינא הכי, דאי אמ' ליה לא מצינא דאיטרח זיבניה את והב לי זוזאי הכי נמי (דתנא) [דדינא] בהדיה כדפרישית בריש פרק המוכר פירות, אלא ממילתא בעלמ' קא מקשי ליה מדאמרי אינשי דכיון דלית ליה לאישתלומי מיניה דילמ' מכלה מיניהו חד זוזא ומפסיד ליה ואמאי מוקים אנפשיה כול' האי. לא צריכא דאיכא לאישתלומי מיניה, רב אמ' הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא ורובא זבון לרידיא. ושמו' אמ' כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן בתר רובא, המוציא מחברו עליו הראיה. תניא נמי הכי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד דברי סומכוס, וחכמ' אומ' המוציא מחברו עליו הראיה, וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין למוציא מחברו עליו הראיה שנ' [שמות כ"ד] מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם, מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא סברא היא דאית ליה כיבא אזיל לבי אסיא, אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאתא, דאמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנ' מי בעל דברים יגש אליהם יגיש [דבריו] אליהם. פי' דוקא אם טוען הנתבע כי יש לי אצלך מטלטלין, או את' מחזיק בקרקע שלי בחמס ולא אעשה לך דין עד שתעשה לי דין אתה תחילה, התם ודאי אמרי' שאין נזקקין אלא לתובע תחילה, מפני שהמטלטלין והקרקע אינן פירעון לדמי הלואתו, אבל אם טוען הנתבע כי מזה השטר אתה פרוע כי אתה חייב לי כך וכך מעות ממקום פל' ויהיו שלך בחובך, או תישבע לי שאינך חייב לי כלום ואפרעך הדין עם הנתבע ועד שלא ישבע לו אינו פורעו. אמרי נהרדעאי משמיה דרב נחמן ופעמים שנזקקין לנתבע תחילה, היכי דמי דקא זיילי ניכסי. פי' אותם המטלטלין שהוא תובעו ימצאו להם עכשיו קונין שקונין אותם והן עתידין לילך, ואחרי שילכו אילו הקונין יזדלזלו, אי נמי בעבור שהוא דחוק לפרוע מזדלזלין קרקעותיו או מטלטליו שרוצה למכור ולפורעו, הילכך ניזקקין לדין הנתבע תחילה אולי יגבה חובו משם ולא יפסיד בזילזול נכסיו.
וכן פרה שנגחה את השור כול'. פי' הפרה נגחה את השור ונמצאת שילדה ולא ידענו מתי ילדה אם קודם שנגחה ילדה ולא היה הולד בשעת הנגיחה ולא עזר לנגח, ואם לאחר שנגחה ילדה והיה הולד בשעת הנגיחה, מספיקא משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד. ואמרי' חצי נזק ורביע נזק מאי עיבידתיהו, פלגו ניזקא הוא דמשלם. פי' משמ' ממתני' שמשלם חצי נזק מן הפרה וגם רביע נזק מן הולד ובאין נזק שלם חסר רביע ואינו חייב לשלם אלא חצי נזק דבתם מיירי'. ואוקמ' אביי מאי חצי נזק אחד מארבעה בנזק, ורביע נזק אחד משמונה בנזק, וכגון שהיו הפרה והולד של שני בעלים כשבא לגבות מן הפרה אומ' בעל הפרה דילמ' מעוברת הוות וולד נמי נגח ושותפא אית לי ואיני חייב לך אלא חצי של חצי נזק דהינו אחד מארבעה בנזק, וכשבא לתבוע את בעל הולד מרביע נזק האחר אומ' לו קודם שנגחה ילדה ולא היה הולד שם, וזה אומ' לאחר שנגחה ילדה והיה הולד שם והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, ומשלם חצי הרביע דהינו א' מח' בנזק והשמינית מפסיד הניזק. מתקיף לה רבא אטו אחד מארבעה בנזק אחד משמנה בנזק קתני, אלא אמ' רבא לעולם בפרה וולד דחד איתה לפרה משתלם כל חצי נזק מפרה ליתה לפרה מישתלם רביע נזק מולד, וטעמ' דלא ידעינן אי הוה ולדה בהדה מעיקרא כי נגח' אי לא הוה, אבל אי ידעינן דהוה ולד בהדה מעיקרא מישתלם כוליה נזק מולד.
<h2>דף מז.</h2>
רבא לטעמיה דאמ' רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמ' גופה הואי דעובר ירך אמו וכאחד מאבריה דמי הילכך גובה כל חצי נזקו ממנו. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מאי טעמ' פירשא בעלמ' היא. פי' תרנגולת שהזיקה במשונה דהויא תולדה דקרן, דאי כדתנן לעיל [י"ז ע"א] התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, אותו הנזק משלם מן העלייה וכל שכן מביצה, וראיתי מפרשים כגון שהזיקה בדליל הקשור ברגלה, כדתנן בסיפא [שם] היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ושיבר את הכלים משלם חצי נזק, ואנ"ל דההוא דליל אוקימנא ליה דאדדיא אדויי והוא צרורות המשתלמין מן העלייה ואינו משונה כדמפרשי אינהו שהרי דרך התרנגולין בכך, ותו דהא דומיא דמהדס קתני דהוה צרורות, אלא נר' לי כגון שניקרה על ראשו של תינוק וחבלה בו דהויא משונה ומשלם חצי נזק מגופה. והאי דקרי לביצה פירשא, לאו למימרא דפירשא ממש היא דאם כן ביצת עוף טמא, וביצת הנבלה וטרפה תהיה מותרת, אלא כפירשא חשבינן לה לענין נזק לומ' שלא עזרה בנזק כאחד מאבריה, אבל לעולם אוכל היא חשובה, ודמיא דא למאי דאמרי' בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ד ע"ב] גבי קיבה, וקרי לה רבא פירשא לאו למימרא דאינה חשובה חלב, דהא תנן [חולין קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, אלמ' חלב גמור היא, אלא פירשא בעלמ' קרי לה לומ' שאינה חשובה כגוף הנבלה וכגוף העגלה להיאסר, והכא נמי אינה חשובה הביצה כגוף התרנגלת לגבות ממנה. ואי קשיא היכי מצי רבא למימ' דביצה לא חשיבא כגוף התרנגולת והא אמרי' בפ' ואילו טרפות [שם נ"ח ע"א] ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מאי טעמ' כיון דאגידא בגופה כגופא דמיא. תשובה בודאי לענין להיאסר הביצה באכיל' כגוף הטרפה וכגוף הנבלה חשבינן לה גופה, אבל לענין נזקין כיון שאין בה רוח חיים ככל איברי התרנגולת לא חשיבא כגופה, שהרי לא עזרה להזיק והרי היא כפרש שבתוך מיעיה שאין בו רוח חיים. ואע"ג דקימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא, הכא אין הלכה כרבא, דרבא אמ' הכא דעובר ירך אמו הוא, והתלמ' פסק הלכ' באלו טרפות [שם] דטריפה אינה יולדת, ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בולד טרפה הויא כגון שעיברו ולבסוף נטרפו דר' אליעזר סבר עובר (לאו) ירך אמו הוא, ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וקימ' לן דר' אליעזר ור' יהושע [הלכה כר' יהושע], ורבא פליג אההוא פיסקא וקסבר דטרפה יולדת, הילכך אפסקא דתלמודא סמכינן ולאו אדרבא, עיין הדברים מבוארים בערך ס"ה בספר המכריע.
ואמ' רבא אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו, אלא שמין ולד על גבי פרה, שאם אי אתה אומ' כן אתה מכחיש את המזיק. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חברו, וכן אתה מוצא במזיק שדה חברו. פי' ארישא קאי שור שנגח את הפרה והפילה, אין שמין כל חצי אחד בפני עצמו שיעלה דמי הנזק הרבה ואתה מכחיש את המזיק, אלא שמין את המעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא יפה עכשיו, וכן אתה אומ' בקוטע יד עבדו של חברו, אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ולקטוע יד עבדו כזה, שהרואה את עבדו שלם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים, אלא שמין כל העבד כמה היה שוה תחילה וכמה הוא שוה עכשיו, וכן אתה מוצא במזיק שדה חברו שקיצץ נטיעותיו, או אכל לו ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחילה וכמה פיחתו דמיה בשביל ערוגה זאת. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי דינא הוא ניכחוש מזיק, משום דאמ' ליה פרה מעברתא אזיקנא מינך פרה מעברתא שיימנא לך, פשיטא פרה דחד ולד דחד פיטמא לבעל פרה. פי' מה ששמין אותה יפה בתחילה מפני שומנה הוי דבעל פרה דהא מחמת ולד לא אתי שומנא. ניפחא מאי. פי' מה ששמין אותה יפה מפני ניפחה למי ישלם. רב פפא אמ' לבעל פרה, רב אחא בריה דרבא אמ' חולקי', והילכת' חולקין.
מתני'. הקדר שהכניס קדרותיו לחצר כול'. פי' כיון דהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, אם שיברתן בהמתו של בעל הבית פטור, שהוא אומ' לאו כל כמינך להכניס קדרותיך בחצרי שלא ברשותי לחייב את בהמתי. ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב בניזקי הבהמה מפני שהכניס שלא ברשות, ואם הכניסם ברשותו של בעל החצר בעל החצר חייב אם שיברתן בהמתו, דמסתמא כי אמ' ליה עייל קביל עליה נטירותא וכאילו אמ' ליה עייל ואינטר דמי, ובעל קדרות לא מיחייב בנזקי בהמתו שהוא לא קיבל עליו שום שמירה, ומה שהכניס (בפירוש) ברשות הכניס. ר' אומ' אינו חייב בעל החצר בנזקי הקדרות עד שיקבל עליו בפירוש לשמור אותם, דמסתמ' כי אמ' ליה עייל ותינטר קאמ', והיה לו לבעל הקדרות לשומרם שלא תזיקם בהמתו של בעל הבית, ובעל קדרות נמי פטור מניזקי בהמתו של בעל החצר, שסתם שמירת הבהמה על בעליה היא, וכיון שהרשהו להכניס קדרותיו שם היה לו לשמור בהמתו שלא תינזק שם. אמרי' לקמ' [מ"ח ע"ב] איתמר רב הונא אמ' [רב] הלכה כדברי חכמ', ושמו' אמ' הלכה כר', וקימ' לן רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני. ירושלמי [פ"ה ה"ד] א"ר ירמיה הכל מודי' בבית שהוא אומ' לו הכניסהו ואני משמרו, הכל מודי' בשדה שהוא אומ' לו הכניסהו ושומרהו את, מה פליגי בחצר ר' אומ' חצר כשדה ורבנן אמרי חצר כבית, תמן תני המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות, א"ר יצחק גדישים בשדה עשו אותם ככלים בבית.
<h2>דף מז:</h2>
הכניס פירותיו לחצר כול'. אמ' רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור, מאי טעמ', היה לה שלא תאכל. פי' היא פשעה בעצמה שאכלה. מיתיבי הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכל חיטים והתריז פטור, ואם הכניס ברשו' בעל החצר חייב, ואמאי נימ' הוה לה שלא תאכל, אמ' רבא ברשות אשלא ברשות קא רמית ברשו' שמירת שורו קיבל עליו ואפי' חנק עצמו. פי' כשהכניס שורו ברשות אליבא דרבנן דאמרי מסתמא קביל עליה נטירותא אפי' חנק עצמו חייב לשלמו, אבל במתני' לא קיבל בעל הפירות שמירת שורו של בעל הבית שנתחייב עליו והילכך אם אכל פטור.
איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא, כגון מסתמ' לרבנן ולר' דאמ' ליה כנוס שורך ואני אשמרנו, נטירותא דידיה קביל עילויה דעלמ' לא קביל עילויה, או דילמ' דעלמ' נמי קביל עילויה. פירוש בודאי אם מסר שורו לשומר קיבל עליו מסתמ' כל נזקין דעלמ' ואפי' מזיק איהו לאחריני, כל שכן דלא ליזקוה אחריני כדאמרן בפירקין דלעיל [מ"ה ע"א], והכא כי אמ' ליה כנוס שורך בביתי, ואפי' אמ' לו כנוס שורך ואני אשמרנו לא נכנס עליו שומר גמור אלא כל זמן שעומד בביתו, אבל אינו מחוייב לרעותו ולעשות לו כל צרכיו כדין שומר, שלא נעשה עליו שומר גמור, משום הכי מסתפק אם קיבל עליו כל זמן שהוא בביתו נטירותא דעלמ', אי לא. ואע"ג דאמ' רבא שמירת שורו קיבל עליו ואפי' חנק עצמו, יש לומ' התם מפני שאין שם מעשה אחר, אבל הכא דאיכא מעשה אחר מצי אמ' ליה זיל תבע לההוא דאזקך. ת"ש הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור, אם הכניס ברשות חייב. ותניא נמי הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ונגחו פטור, ואם הכניס ברשות חייב. אלמ' נטירותא דעלמ' נמי קביל עילויה, ואע"ג דתלמ' דחי ואמ' מאן חייב בעל השור ומוקי לה כר' טרפון, דיחויי נינהו ואדיחויי לא סמכינן, אלא אפשטה דמתנייתא סמכינן דמשמ' חייב בעל החצר.
<h2>דף מח.</h2>
ההיא איתתא דעלה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמריה ביתא אכלה לליישא איחביל בה ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא למריה. פליגא דרבא אדרב דאמ' היה לה שלא תאכל, ואסיקנא דלא פליג אלא כיון דלמיפא בעיא צניעותא מפני שמגלה זרועותיה ללוש סלוקי מסלקי מרוותא דחצר נפשיהו, הילכך עלה דידה נטירותה רמיא דבהמת בעל הבית.
הכניס שורו לחצר בעל הבית כול'. אמ' רבה הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בניזקי חצר, ובעל חצר חייב בניזקי הבור, ואע"ג דאמ' מר כי יכרה איש בור ולא שור בור, הכא כיון דאית ליה לאיתויי עפרא ומימלייה ולא קא מייתי (כיון) [כמאן] דכרייה הוא דמי. פי' וכגון שהפקיר חצרו דאי לא מצי אמ' ליה תורך ברשותי מאי בעי, וכגון שראה בעל החצר הבור ולא מילאהו, אבל אם לא ראה אותו מעולם בעל השור חייב, ואע"ג דאמרי' איש בור ולא שור בור, הני מילי כי עבדיה ברשו' הרב' דלא פשע איהו מידי, או כגון בדליל הנקשר ברגלי התרנגול ואיתקילו ביה שלא פשע הוא כלל, אבל הכא דהכניס שורו שלא ברשות שהוא פושע על הדבר חייב הוא שכל מה שעושה שם שורו כאילו הוא עשאו.
ואמ' רבה הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית, או בעל הבית הוזק בו חייב, הרביץ גללים וניטנפו שם כליו של בעל הבית פטור, דהוו להו גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים, ודוקא בניזקי כליו פטור אבל אם הוזק בהן גופו של בעל [הבית] חייב ולא פטרינ' ליה משום [איש] בור ולא שור בור דכיון דפושע הוי והכניסו שלא ברשות כל מאי דעביד תוריה כאילו עבדיה איהו דמי כדאמרן לעיל.
ואמ' רבה נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו לבעל הבית, או בעל הבית הוזק בו חייב, הזיקו בעל הבית פטור. פי' הזיקו הוי בידים ואפי' שלא בכונה, והוזק הוא שזה היה עובר במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו והוזק בו. אמ' רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב, מאי טעמ' משום דאמ' ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקאי אבל לאזוקאי לית לך רשותא. פי' האי הזיקו בעל הבית שלא בכונה הוא, דהא מוקי ליה רב פפא בדלא ידע ואפי' הכי היכא דידע ליה חייב דאדם מועד לעולם, וכגון דניזק לא פשע אנפשיה ולא הוה ליה לאיזדהורי, אבל היכא דניזק פשע אנפשיה דהוה ליה לאיזדהורי ולא איזדהר לא אמרי' אדם מועד לעולם אלא כיון שאינו מתכוין פטור כדבעינן למימ' לקמ', ונר' לי שחייב בעל הבית בארבעה דברים דכיון דידע ביה פושע הוא.
<h2>דף מח:</h2>
ואזד' לטעמיהו דאמ' רבה ואיתימ' רב פפא שניהן ברשו' או שניהן שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין, הוזקו זה בזה פטורין, טעמ' דשניהן ברשות או שניהן שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, ברשות פטור שלא ברשות חייב. פירש המורה הזיקו זה את זה בידים ואפי' שלא בכונה חייבין, דבנזקין לא שני לן בין במתכוין בין לשאינו מתכוין, והא דתנן בהמניח את הכד [לעיל ל"ב ע"א] שנים שהיו מהלכין ברשו' הרב' והזיקו זה את זה פטורין, ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה. ואינו נר' לי דהא תנן התם זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך, ואע"פ שבעל הקורה הכה בקורתו על החבית פטור כיון שלא נתכוון להזיקו, דהיכא אמרי' אדם מועד לעולם היכא דניזק לא פשע אנפשיה, אבל היכא דניזק פשע אנפשיה כי הכא דאיבעי ליה בעל החבית לעיוני כיון שהיו באים זה כנגד זה פטור, אבל אילו היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון דלא הוה ליה לניזק לעיוני אע"פ ששיברה שלא בכונה חייב הוא, והא הכי נמי בשנים מהלכין ברשות הרב' והזיקו זה את זה שלא בכונה, כיון דניזק פשע לעצמו דאיבעי ליה לעיוני ולאיזדהורי מיניה פטור. והאי דאמרי' הכא הזיקו זה את זה חייבין מיירי כגון שלא היו באין זה לקראת זה, דלא הוה ליה לניזק לאיזדהורי, הילכך בין שניהן ברשות, בין שניהן שלא ברשות אם הזיקו זה את זה בידים אפי' שלא בכונה חייבין, משום דאדם מועד לעולם, אבל אם הוזקו זה בזה פטורין כיון שלא הזיק בידים ושניהן ברשות או שניהן שלא ברשות, אבל אם היה האחד ברשות והאחר שלא ברשות, ברשות פטור ושלא ברשות חייב.
נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. אמ' רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה דקא עביד מעשה, אבל אם לאחר נפילה הובאשו מחמתו של שור פטור, מאי טעמ' הוה ליה שור בור, ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. הניחא לשמואל דאמ' כל תקלה בור היא, אלא לרב דאמ' אי אפקר אין ואי לא לא מאי איכא למימ', אלא אי איתמר הכי איתמר, אמ' רב[א] לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור, מאי טעמ' גרמא בעלמ' הוא. פי' מגופו הוא כגון שהיה השור מזוהם בליכלוך ובזיעה ובשהייתו שם קלטו המים סרחון ממנו ונבאשו, וריחו הוא, שמת השור שם ומריח הנבלה נבאשו, ואותו סרחון שעל גופו כיון שהיה על השור בשעת נפילה והשור הוא ממ[ו]נו חייב כאילו הזיק בידים, אבל סרחון הנבלה שלא היה בשעת נפילה ובא לאחר מכן אע"פ שמחמתו נבאשו שלא העלה נבלתו משם גרמא קרי ליה. והלכה כשמואל בדיני דכל תקלה בור היא ואע"ג דלא אפקרה, והילכך אע"ג דהבאיש מגופו נמי איכא לפלוגי בין בשעת נפיל' בין לאחר נפילה כדפלגינן, והאי דאמ' רבא בלישנא בתרא גרמא בנזקין פטור, ליכא למילף מיניה דפליג אמאי דאמרי' לקמ' בפרק הגוזל קמ' [צ"ח ע"ב] אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצילמיה, דהיכא פטר רבא בגרמא דאתיא מחמת שורו, ואע"ג דהוא גרם דלא נטריה הויא לה גרמא לגרמא, אבל בכל גרמי דעביד איהו כגון השורף שטרותיו של חברו וכיוצא בו לא פליג רבא, ולקמ' בפ' הגוזל ומאכיל מוכיח דקסבר רבא גרמא בנזקין חייב.
היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכפר, ואמאי והא תם הוא. פי' אע"ג דלגבי נזקין משלם נזק שלם, דהיכא חס רחמ' עילויה דתם לשלומי חצי נזק הני מילי בשפשע בשמירתו ומשום דאכתי לא אייעד תורי', אבל הכא דהכניסו שלא ברשות אפי' תם משלם נזק שלם, לגבי כופר אין לחייבו, דלא כתב רחמ' כופר אלא במועד ולא בתם. אמ' רב במועד ליפול על בני אדם בבורות, אי הכי בר קטלא הוא ניקטליה. פי' וליתני השור בסקילה, אמ' רב יוסף דחזא ירוקא ונפל. פי' בפעם הזאת עשה שלא בכונה ובתלת זימני קמייתא קטל וערק לאגמא, וכיון דהוא מועד משלם כופר שלא בכוונה כדילפינן מכפר אם כופר.
ואם הכניס ברש' כול'. איתמר רב הונא אמ' הלכה כדברי חכמים, ושמואל אמ' הלכה כר', וקימ' לן הלכה כשמואל בדיני. ת"ר כנוס שורך ושומרו הזיק חייב הוזק פטור, כנוס שורך ואני אשמרנו לך הוזק חייב הזיק פטור.
מתני'. שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור כול'. פי' האי דקתני שור שהיה מתכוין לחברו הוא הדין אפי' נתכוון לאשה עצמה פטור, ואידי דקתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחברו כול', ולמימר' דאפי' שלא בכוונה חייב, תנא רישא שור שהיה מתכוין לחברו.
<h2>דף מט.</h2>
אין בעל נותן ליורשיו. פי' שהתורה זיכתה דמי ולדות לבעל ולא לאשה והילכך אם מת בעל נותן ליורשיו, ואם היתה שפחה ונשתחררה נשואה לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לגר ומתו ואין להן יורשין, פטו' החובל שכל הקודם בניכסי הגר זכה, והוא הדין אם היתה בת יש' נשואה לגר או לעבד משוחרר ומת שפטור החובל, שהרי דמי ולדות של בעל הם וכל הקודם בהן זכה, אלא סתמ' דמילתא משוחרר נושא משוחררת וגר נושא גיורת. אמ' רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר. פי' שכבר זכה בהן הגר והחובל זוכה בניכסי הגר, אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא ליה איהי בגויהו ודידה הוו. פי' אם מת הגר והניחה מעוברת היא קדמה לזכות בעוברין ושלה הם כיון שאין לה בעל והחובל בה משלם דמי וולדות לאשה. אמ' רב חסדא מארי דיכי אטו ולדות צררי נינהו דזכיא בהו, איתיה לבעל זכי ליה רחמ' ליתיה לבעל לא זכי ליה רחמ'. פי' תמה רב חסדא על דברי רבה ואמ' מי הוא אדון שמועה זו שהאשה זוכה בולדות וכי צרורות של כסף הן שתזכה בהן, שום זכייה אינה מועלת בהן, אלא אם יש בעל הבורא זיכם לו וחייב החובל לשלם לבעל, ואם אין בעל החובל פטור שלא זיכה אותם הבור' לאשה ואין מי שיתבענו, הילכך אפי' חבל בה לאחר מיתת הגר פטור. ואוקי רבה מילתיה כתנאי דתניא בת יש' שנישאת לגר ונתעברה ממנו וחבל בה בחיי הגר ומת הגר פטור, לאחר מיתת הגר חייב, ותניא אידך פטור.
אמ' רב פפא שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות, מאי טעמ' דאמ' חמרא מעברתא הוא דאזקת לי, דאמ' קרא [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. פי' היכא פטר רחמ' שורים מדמי ולדות כדכת' כי ינצו אנשים ולא שוורי' דוקא בבת חורין, אבל השפחה דינה כחמור וכאילו הזיק חמורה מעוברת או פרה מעוברת דמיא.
כיצד משלם דמי ולדות כול'. האי דמי ולדות שבח ולדות ודמי ולדות הוא. פי' לשומא זו דתני שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה, נכלל שם גם שבח ולדות שנראת האשה מושבחת בעודה מעוברת יותר ממה שהיא ריקנית, ומשמע ממתני' שגם שבח וולדות מה שהגוף משביח מחמת הוולדות הוא לבעל ולא לאשה, והיכי תני כיצד משלם דמי וולדות בלחוד. אמ' רב יהוד' הכי קאמ' כיצד שמין דמי וולדות ושבח וולדות שמין את האשה כמה היתה יפה כול' ושקיל בעל בין דמי וולדות בין שבח וולדות, ונזק חבלת האשה אינו בכלל שומ' זו דאין כאן אלא פחת ריקנות העובר, אבל כחש גופה מחמת מכה זו שנפחתו דמיה משהייתה ראויה לימכר כשהיא בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר כל חבלות דעלמ', וכן צער וריפוי אם היא צריכה.
אמ' רשב"ג אם כן משהאשה היולדת משבחת כול'. מאי קאמ'. פי' דמשמע דקאמ' ת"ק דלאחר שיולדת משבחת, והוא ענה אם כן משהאשה יולדת משבחת, ולא היא, דת"ק אדרבה קאמ' דיותר היא משובחת בעודה מעוברת ממה שהיא עכשיו ריקנית. אמ' רבה הכי קאמ', וכי אשה משבחת קודם שתלד מלאחר שתלד, והלא אשה משבחת לאחר שתלד מקודם שתלד משום דאיפרק לה מלידה, אלא שמין את הוולדות כמה הן יפים ונותנין לבעל. פי' ומתני' משבשתא היא ולא תיתני אם כן, אלא והלא משהאשה יולדת משבחת, ופליג את"ק דאמ' שבח וולדות לבעל ואתא איהו למימ' שאין כאן שבח לאשה בעודה מעוברת. רבא אמ' הכי קאמ' וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח וולדות כלום, אלא שמין נזק בפני עצמו, וצער בפני עצמו, ונזק כחבלא דעלמ' ונותן לאשה, ושמין את הוולדות כמה הן יפים ונותנין לבעל ושבח וולדות חולקין, ותניא כותיה דרבה, ותניא כותיה דרבא. קשיא דרשב"ג אדרשב"ג, דברישא קאמ' דליכא שבח וולדות בעודה מעוברת, והדר אמ' דאיכא וחולקין, לא קשיא כאן במבכרת כאן בשאינה מבכרת. פי' אם היא מבכרת אין לה שבח מפני שלא הורגלה בהריון, ושאינה מבכרת יש לה שבח והתם אמ' דחולקין. מאי טעמ' דת"ק דאמ' דכל שבח וולדות הוי דבעל, דתניא ממשמ' שנ' [שמות כ"א] ונגפו אשה (הרה) ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה ומה ת"ל הרה, מיכן ששבח הריון לבעל, ורשב"ג האי הרה מאי דריש ביה ההוא מיבעי לי[ה] לכדתניא ראב"י אומ' לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון. פי' שאם הכה אותה שלא כנגד בית הריון והפילה, לא מחמת מכתו הפילה אלא מחמת פחד שהבעיתה והויא לה גרמא בעלמ'. אמ' רב פפא לא תימ' כנגד בית הריון ממש אלא כל היכא דמטי לה שיחמא לאפוקי יד ורגל דלא. ופסקי רבואתא דהלכה כחכמים, ואפי' הכה אותה ביד וברגל חייב, דלא דרשי' הרה אלא לשבח הריון לבעל, ואע"ג דאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל"א ע"א] אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא אמרי' בפ' המפקיד [ב"מ ל"ח ע"ב] ובפ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן, דאיכא דאמ' דלא פסק ר' יוחנן כרשב"ג אלא במקום ידוע ולא בכל מקום אלא במקום שפירש.
<h2>דף מט:</h2>
בעא מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר מהו. פי' אם הניח שטרי מקח של קרקעותיו, ודאי לא קנה בחזקת השטרות עד שיחזיק בקרקע עצמו, אבל השטרות הנייר עצמו קנה או לא קנה והתוקף אותם מידו קנה. מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דאחזיק, ובארעא לא אחזיק וכיון דארעא לא קני שטרא נמי לא קני דלאו דעתיה אשטרא, או דילמ' דעתיה אשטרא נמי, אמ' ליה עני מרי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. פי' ענה אדוני וכי לצור על פי צלוחיתו לקחם ולא היה דעתו כי אם על הקרקע, אמ' ליה אין לצור ולצור.
אמ' רבה משכונו של יש' ביד הגר ומת הגר [ובא יש' והחזיק בו מוציאי' אותו מידו, מאי טעמ' כיון דמית ליה] גר פקע ליה שיעבודיה, משכונו של גר ביד יש' ומת הגר ובא יש' אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. ותיקני ליה חצרו דהאמ' ר' יוסי ביר' חנינה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ומסיק והילכ' כגון דליתיה למשכון בחצרו, דאי הוה בחצרו חצרו קונה לו ואע"פ שהוא בעיר אחרת, והכא נמי אמרי' בפ' שנים אוחזין [ב"מ י"א ע"ב] דדוקא שדה שאינה משתמרת בענן והוא שיהא עומד בצד שדהו, אבל חצר המשתמרת לא בענן שיהא עומד בצד (שדהו) חצרו.
מתני'. החופר בור ברשו' היחיד כול'. פי' אם פתחו לרשו' הרבי' אע"ג דלית ליה רשותא התם חייב, דלא בענן בעל הבור ממש אלא מאי בעל הבור בעל התקלה, וכיון שעשה תקלה ברשו' הרב' חייב, וכל שכן אם חפר ברש' הרב' ופתח לרשו' הרב'. וכן אם חפרו ברש' הרב' ופתחו לרשו' היחי' בתוך חצרו דהשת' הוי בור דאית ליה בעלים חייב, וכגון שהפקיר רשותו שאם לא הפקירו מצי אמ' ליה תורך ברשותי מאי בעי. וכן אם חפר ברש' היחי' ופתח לרש' היחיד אחר אע"פ שאין כאן צד רשות הרב' חייב, וכגון שהפקיר רשותו, וקסבר תנא דמתני' דבור שחייבה תורה בין ברשו' הרב', בין בור ברשותו והפקיר רשותו.
ת"ר החופר בור ברש' היחי' ופתחו לרש' הרב' חייב, וזהו בור האמור בתורה דברי ר' ישמע', ר' עקי' אומ' הפקיר רשותו ולא הפקיר בור[ו] זהו בור האמור בתורה. פי' כגון שחפרו בחצרו או ברשו' הרב' ופתחו בחצרו דאית ליה בעלים, והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. אמ' רבה בבור ברש' הרב' דכול' עלמ' לא פליגי דחייב, מאי טעמ' דאמ' קרא [שמות כ"א] כי יפתח וכי יכרה, אם על פותח חייב כורה לא כל שכן אלא שעל עיסקי פתיחה באה לו, שעל עיסקי כרייה באה לו. פי' אע"פ שאינו בעליו דהא ברש' הרב' עבדיה, מפני שכרה או פתח ועשה תקלה ברש' הרב' חייב. ולא נחלקו אלא בבור ברשותו ר' עקי' סבר בעל הבור אמ' רחמ' דאית ליה בעלים, ור' ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה. פי' אבל בור דאית ליה בעלים אע"ג דאפקר רשותיה פטור דמצי למימ' אדעתא דהכי לא אפקר שתיכנס בהמתו (בחצרו) [בחצרי] ואתחייב בניזקי בור. ואלא מאי זהו בור דקאמ' ר' עקיב'. פי' דבשלמ' זהו דר' ישמעאל למעוטי דר' עקי' אלא ר' עקי' דמודה לר' ישמעאל מאי זהו בור דקאמ'. הכי קאמ' זהו בור שפתח בו הכת' לתשלומין. פי' ולר' ישמ' מהדר היכי פטרתה בור ברשותו, דלגבי תשלומין כת' בעל הבור ישלם. ורב יוסף אמ' בבור ברשותו כול' עלמ' לא פליגי דמיחייב, מאי טעמ' בעל הבור דאית ליה בעלים קאמ' רחמ', כי פליגי ברש' הרב' דר' ישמ' מחייב ור' עקיב' פוטר כול'. וקימ' לן [ב"ב קי"ד ע"ב] דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה, וקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] נמי דהלכה כר' עקיב' מחברו, דאמ' בין ברשו' הרב' בין ברש' היחי' חייב, ואתיא סתמ' דמתני' כר' עקיב'.
<h2>דף נ.</h2>
ת"ר החופר בור ברש' היחיד הסמוכה לרש' הרב' כגון אילו שחופרין לאושין פטור, ור' יוסי ביר' יהוד' מחייב, עד שיעשה מחיצה עשרה, או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי בני אדם ורגלי בהמה ארבעה טפחי'. וקימ' לן דיחיד ורב' הלכ' כרבי', הילכך הילכת' כת' קמ', דכיון דברש' קא עביד דכול' עלמ' נמי הכי עבדי פטור.
ת"ר חפר ופתח ומסר לרבי' פטור, חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב, וכך היה מנהגו של ר' נחוניא חופר שיחין, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים. מפרש בהלכות גדולות מאי מסר לרבי' דיהיב להו נטולא שהוא כיסוי הבור.
<h2>דף נ:</h2>
ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרשו' הרב'. ומעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרש' הרב' מצאו חסיד אחד אמ' לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרש' שאינו שלך לרשות שהוא שלך, ליגלג עליו, לימים הוצרך אותו אדם ומכר את שדהו והיה מהלך באותו הדרך ונתקל באותן אבנים, אמ' יפה אמ' לי אותו חסיד.
מתני'. החופר בור ברש' הרב' ונפל לתוכו כול'. פי' בור הוא עגול, שיח ארוך וקצר, מערה מרובעת ומקורה אלא שיש לה פה, חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כולן פתוחין, נעיצין קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה.
אמ' רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, אלמ' קסבר חבטו קרקע עולם הוא דמזקא ליה. פי' קסבר רב דוקא אם מת השור בהבלא של בור חייב דאישתכח דגופו של בור הזיקו, אבל אם מת בחבטו כגון שנפל על גבו כדבענן למימ' לקמ' [נ"ב ע"ב] דלית ביה הבלא אלא חבטא בלחוד פטור דקרקע עולם הזיקתו, ואע"ג דבורו גרם לו ליפול ולהתחבט שם קסבר רב גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ואבנו וסכינו ומשאו שהניחו ברש' הרב' דאמרן לעיל [ג' ע"א] דהיכא דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל הינו בור, אע"ג דליכא הבלא התם הוה מחייב רב משום דהוזק בחבטה דגופיהו, ועד כאן לא פטר אלא בחבטה דקרקע עולם אבל בחבטה דבור ממש הוה ליה כהבלה דבור ונתחייב, אבל ודאי אילו נתקל בהן והוזק בקרקע עולם הא אמרן לעיל בפ' המניח [כ"ח ע"ב] דפטר רב משו' האי טעמ' דקרקע עולם הזיקתו. ושמואל אמ' להבלו וכל שכן לחבטו. פי' קסבר שמואל כל מעשה בור גרמא הוא דהא לאו בידים אזיק ואפי' הכי חייביה רחמ', הילכך כי נכשל בבור והוזק בקרקע עולם נמי חייב. מאי ביניהו, איכא ביניהו דעבד גובהא ברש' הרב'. פי' עשה תל ברש' הרב' גבוה עשרה ועלה שם ונפל ומת דאיכא חבטא ולא הבלא, וגם בבור נמי פליגי היכא דנפל לאחריו דהינו על גבו דאיכא חבטא ולא הבלה, דרב פטר ושמואל מחייב כדבענן למימר לקמ' [נ"ב ע"ב]. והם הכי נמי פליגי בנזקין היכא דנשברה רגלו או נשתברו צלעותיו דמוכחא מילתא דחבטו הזיקו ולא הבלו דרב פטר ושמואל מחייב, והאי דנקט דעבד גובהא משום דבעא לאשכוחי מילתא דרב פטר ביה לגמרי, כגון גובהא דלא משכחת ביה הבלא כלל, אבל בבור זימנין מחייב וזימנין פטר. והמור' פירש דאפי' נשברה רגלו וכחש איכא למימ' מחמת הבל הבור חלה וכחש, ומודה רב דחייב, ואינו נר' לי, דתינח בכחשי הגוף מצינן למימ' דמחמת ההבל כחש, אבל נזק השבר היאך נאמר שההבל עשאו, וכל זה לא פירש המורה אלא כדי לפרש דבבור לא פליגי, והא אמרי' לקמן בפירקין דבבור נמי פליגי היכ' דנפל לאחריו אלא ש"מ כדפרישית הוא. וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, וכך פסקו הגאונים. ורבי' יצחק זצ"ל כתב והילכת' כרב דתני רב חנניה לסיועיה, ואיכא מאן דאמ' הילכת' כשמו' דהילכ' כשמו' בדיני, ונר' לי שאין לנו לפסוק כרב משום דתני רב חנניה לסיועיה, דגם לשמואל נמי תניא כותיה כדבענ' למימ' לקמ', וכיון דתניא כמר וכמר הדרי' לכללא דקימ' לן הלכ' כשמ' בדיני, ותו דלקמ' מוכח דרבא ורב אשי סביר' להו כשמו'.
ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. פי' אמת המים שדולין ממנה מים להשקות השדות והיא עמוק' אמה. שחטיה מריה וטרפיה רב נחמן. פי' משו' ריסוק אברי' שהיא אחת מי"ח טרפות דתנן [חולין מ"ב ע"א] נפלה מן הגג, ואע"ג דלא חזינן ב(י)ה מכה אלא (שאינו) [שאינה] יכול[ה] לעמוד, ואמרי' התם [נ"א ע"ב] אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואם עמדה ולא הילכה אינה צריכה מעת לעת, ושור זה לא עמד. אמר רב נחמן אי שקל מריה דהאי תורא קבא דקימחא ואזל תנא אם שהתה מעת [לעת] כשרה לא אפסדיה לתוריה דשוי כמה. פי' אם היה לוקח קב של קמח להוצאתו לבוא לפני חכמ' לשאול ויורו לו אם שהתה מעת לעת כשרה לא היה מפסיד שורו, אלמ' קסבר רב נחמן יש חבט למיתה בפחות מעשרה, איתביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, ואסיק לעולם קסבר רב נחמן אין חבט למיתה בפחות מעשר' שני הכא דאריתא דדלאי שיתא ומכריסא דתורא לארעא ארבע הא עשרה, אלא מתני' דקתני אם היו פחותין מעשר' ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, היכי משכחת לה, דאיגנדר איגנדורי. פי' היה שוכב ונתגלגל ונפל. ומוכח מהכ' דרב נחמן סביר' ליה כשמואל דהא משח מכריסא דתורא לארעא להשלים עשרה, והתם ליכא הבלא אלא חבטה.
<h2>דף נא.</h2>
מתני'. בור של שני שותפין כול'. בור של שני שותפין היכי משכחת לה, א"ר יוחנן כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימוה לעשרה, תניא אחד חפר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב. פי' בין למיתה בין לנזקין. ר' אומ' אחר אחרון למיתה ואחר שניהן לנזקין. פי' דהתשעה אע"ג דלא עבדי מיתה עבדי נזקין, הילכך אחר שניהן לנזקין. ורבנן סברי מצי למימ' ליה אילולי זה הטפח שכרית והעמקתה לא היה ניזוק הילכך אחרון חייב גם בנזקין. וקימ' לן דיחיד ורבים הלכה כרבים, דהלכה כר' מחברו ולא מחבריו.
<h2>דף נא:</h2>
ת"ר אחד חפר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים, ובא אחר והשלימה לשלשים כולן חייבין. ופירשה רב זביד בתרי לישני, בלישנא קמ' אוקמה אפי' לרבנן, דעד כאן לא פליגי רבנן אלא היכא [דלא] (ד)עבד (א)קמא שיעור מיתה, אבל היכא דקא עבד קמא שיעור מיתה שניהן חייבין. ובליש' בתרא אוקמה כר', אבל לרבנן אע"ג דעבד קמא שיעור מיתה אחרון חייב, דומיא דנזקין דתשעה עבדי נזקין ואפי' הכי האחרון חייב. וקימ' לן בכול' תלמ' הלכ' כליש' בתר'.
אמ' רבא הניח אבן על פי הבור והשלימ' לעשרה באנו למחלוקת ר' ורבנן, פשיטא, מהו דתימ' בתתא מיחייב דכי קא מיית בדידיה קא מיית, אבל האי דכי קא מיית לאו בדידיה קא מיית אימ' לא קמ"ל. בעי רבא טח טפחו וסילק אבנו מהו, מאי דעבד סלקיה, או דילמ' הרי סילק מעשה ראשון תיקו. וכל תיקו דממונא לא מפקינן ממונא מחזקת מריה, אם כן שניהן פטורין, דראשון אמ' נסתלקו מעשיי וכול' בירא בחזקת שיני קאי, ושיני אמ' מאי דעבדי שקלית ליה ובירא בחזקת ראשון קאי לנזקין.
אמ' רבה בר בר חנה אמ' רב שמו' בר מרתא החופר בור שמנה ומהם שני טפחי' מים חייב, מאי טעמ' כל טפח דמיא כתרי דיבשה דמי, ובור תשעה ומהן טפח אחד מים ובור שבעה ומהן שלשה טפחים מים איבעיא להו ולא איפשי'. בעא מיניה רב שיזבי מרבה הרחיבה מהו, א"ל הרי מיעט הבלא, א"ל אדרבה קירב היזיקה. אמ' רב אשי ניחזי אנן אי בהבלה מית הרי מיעט הבלא, אי בחבטה מית הרי קירב היזיקה, איכא דאמרי אי מההוא גיסא דארוח בה נפל הרי קירב היזיקה, אי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. וקימ' לן כלישנא בתרא. ומהכא מוכח דרב אשי כשמואל סבירא ליה דאמ' להבלו וכל שכן לחבטו, וגם רבא נמי דמחייב בהניח אבן על פי הבור והשלימה לעשרה אתי' כשמואל דהא התם ליכא הבלא אלא חבטה בלחוד. איתמר בור שעומקה כרחבה רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו משמיה דרבה בב"ח דאמ' משמיה דר' מני חד אמ' לעולם יש בה הבל עד שתהא רחבה יתר על עומקה, וחד אמ' לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה.
עבר עליו הראשון ולא כיסהו כול'. וראשון מאימת מיפטר רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמ' משמ' דר' מני חד אמ' משהניחו משתמש. פי' אבל אם לא הניחו משתמש שניהן חייבין דשניהן שותפין בו. וחד אמ' משימסור לו דליו. פי' כיסוי הבור ומסרו לו שיכסנו. כתנאי, היה מדלה מים מן הבור ובא חברו ואמ' לו הנח לי ואני אדלה כיון שהניחו משתמש פטור, ראב"י אומר משימסור לו דליו, במאי קמיפלגי ראב"י סבר יש ברירה והאי מדידי' קא מלי והאי מדידיה קא מלי. פי' וכיון שהשיני ממלא מחלקו לא נפטר הראשון מחלקו במילואו של זה עד שימסור לו דליו, והשיני יקבל עליו לכסותו. ורבנן סברי אין ברירה. פי' וכל אחד ממלא מן השותפות, הילכך כל הבור עומד ברשותו של שיני והראשון נסתלק. אמ' רבינא ואזדו לטעמיהו, דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר, ראב"י אומ' זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, ראב"י סבר יש ברירה, והאי דלנפשיה קאזיל והאי דלנפשיה קאזיל, ורבנן סברי אין ברירה. וגרסי' בנדרים בפ' השותפין [מ"ו ע"ב] אמ' רב הונא הלכה כראב"י, וכן אמ' ר' אלעז' הלכה כראב"י.
א"ר אלעזר המוכר בור לחברו כיון שמסר לו דליו קנה, היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא, אי בחזקה ניקני בחזקה, לעולם בחזקה, ובעי למימ' ליה לך חזק וקנה, וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמ' ליה לך חזק וקנה דמי. ודוקא אם החזיק שלא בפניו דאילו בפניו לא צריך למימ' ליה לך חזק וקנה, כדאמרי' בחזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"ב], אמ' רבא בפניו אין צריך לומ' לו לך חזק וקנה, שלא בפניו צריך לומ' לו לך חזק וקנה.
<h2>דף נב.</h2>
ואמ' ר' יהושע בן לוי המוכר בית לחברו כיון שמסר לו מפתח קנה, היכי דמי, אי בכספא ליקני בכספא, אי בחזקה ליקני בחזקה, לעולם בחזקה ובעי למימ' ליה לך חזק וקנה, והא קמ"ל כיון דמסר לו מפתח כמאן דאמ' לך חזק וקנה דמי. ואמ' ריש לקיש משום ר' ינאי המוכר עדר לחברו כיון שמסר לו משכוכית קנה, היכי דמי אי במשיכה ליקני במשיכה, אי במסירה ליקני במסירה. פי' אי במשיכה כגון שהיה עדר של בהמה דקה, ואי במסירה כגון שהיה עדר של בהמה גסה, שבהמה דקה ניקנית במשיכה ולא במסירה, ובהמה גסה ניקנית במסירה. לעולם במשיכה ובעי למימ' ליה לך משוך וקנה, והא קמ"ל כיון שמסר לו משכוכית כמאן דאמ' ליה לך משוך וקנה דמי. מאי משכוכית א"ר יעקב עיזא דאזלא בריש עדרא.
כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב, וכיון דכיסהו כראוי היכי נפל, אמ' ר' יצחק ב"ב חנה שהתליע מתוכו. ירושלמי [פ"ה ה"ז] כיסהו כראוי עד היכן כיסהו, ייאבה כיי דתנינן תמן כדי שתהא העגלה מהלכת טעונה אבנים.
כיסהו הראשון ובא השיני ומצאו מגולה כול'. וראשון עד אימת מיפטר. פי' ברישא השיני חייב לעולם משום דהניחו משתמש, או מסר לו דליו וכל שמירת הבור היתה מוטלת עליו, הילכך אע"פ שיודע הראשון שהוא מגולה אינו חייב בשמירתו דשמירת בור זה על השיני מוטלת, אלא היכא דכיסהו הראשון ובא אחר מעלמ' וגילהו דקאי האי בירא ברשותא דההוא, ואילו הוה ידעינן ליה הוה מיחייב ההוא בשמירת הבור ושני השותפין הללו היינו פוטרין אותן מפני שאינן זקוקין לסלק קילקולו של זה, ובור של זה המגלה יקרא דכת' [שמות כ"א] כי יפתח איש בור וגו' בעל הבור ישלם, אבל עתה שאין ידוע המגלה, אם ראוהו בעליו מגולה יש להם לכסותו שאינן יכולין לומ' על המגלה סמכנו שהוא חייב בכיסויו שהרי אינו ידוע מי הוא, ולא אמרי' משעה שגילהו זה נסתלק מעשה בעליו הראשונים ואינן חייבין עוד בשמירתו, שלא נסתלק עוד מעשה שלהם, אלא אם כן בא אחר וטממה או טממוה הם ובא אחר וחפרה אז ודאי לא רמי עליהו שום חיובא, אבל עתה בשכיסוהו עדין בור הוי אלא שהוא שמור, ובא אחר וגילה אותו והסיר שמירתו, למה זה דומה לאדם שנעל בפני שורו ובא אחר והוציאו והניחו בחוץ, אם ידוע המוציא כל נזקין שיעשה השור עליו לשלם כדתנן לקמ' [נ"ה ע"ב] הוציאוה ליסטי' ליסטים חייב', ואע"פ שהבעלים ראו שור זה שמהלך בשדה אין עליהם לשומרו כי המוציא חייב בשמירתו, אבל אם [אין] ידוע מי הוציאו וראהו בעליו בשדה אין לו להניחו בלא שמירה כיון שהוא ממונו והוא חייב בנזקיו, הם הכי נמי האי בור כיון שאינו ידוע מי גילהו זה שראהו עכשיו מגולה ולא כיסהו חייב לכסותו ואם לא כיסהו חייב בנזקיו. ועל זה שואל וראשון עד אימת מיפטר, שיוכל לומ' לא ידעתי אני שנתגלה. רב אמ' בכדי שיודע. פי' אם עמד מגולה כל כך עד שזה היה יכול לראותו, כגון שהיתה דרך עברתו לשדהו משם או בבוקר או בערב, או ביום זה או ביום המחרת, אם עמד מגולה כל כך גם הראשון חייב בנזקיו ושוב אינו נאמן לומ' לא ידעתי אלא מסתמ' אנו אומ' לו ידעת והיה לך לכסותו. ושמואל אמ' בכדי שיודיעוהו. פי' שמואל בא להחמיר ולומ' אע"פ שלא עבר הוא משם שאין לנו לומ' כי ידע, אם עברו שכניו משם וראו שכניו חייב שבודאי הודיעוהו שכניו ואינו נאמן לומ' לא הודיעוהו. ור' יוחנן [אמר] בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. פי' ר' יוחנן כשמו' סבירא ליה, אבל מיהו יהיב ליה שיעורא דמצי למיטען משעה שנודע לי הלכתי לעשות כיסוי לכסותו, אבל שיני שראה אותו בעיניו אין לו לזוז משם וישלח להביא כיסוי לכסותו עד שימנה עליו שומר. וקימ' לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף נב:</h2>
איבעיא להו כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, ואתו גמלים ארעוה ואתו שוורים ונפלי ביה מאי, היכי דמי אי דשכיחי גמלים פושע הוא, אי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא. לא צריכא דאתיין לפרקים, מי אמרי' כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה, או דילמ' כיון דהשתא מיהת ליכא אנוס הוא, ואי נפלו ביה גמלים אע"ג דלא שכיחי חייב הוא, כיון דלא הוי כיסוי ראוי לגביהו, ולא מיבעיא ליה אלא גבי שוורים. ואסיקנא הא ודאי לא מיבעיא ליה דכיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה, כי איבעיא לן הכי הוא דאיבעיא לן, כיסהו כיסוי שיכול לעמו' בפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מאי, מי אמרי' מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי נמי פושע לענין התלעה, או דילמ' לא אמרי' מיגו ולענין התלעה אנוס הוא. פי' וכגון שעומד במעבר הגמלים ולא היה מניחם לעבור על כיסוי הבור שאין כאן פשיעה, דאם כן הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ואסיקנ' ת"ש נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, סומא, ומהלך בלילה חייב, פקח ביום פטור, ואמאי נימ' מדהוה פושע לגבי חרש הוי פושע לגבי פקח אלא לאו ש"מ לא אמרי' מיגו שמע מינה.
מתני'. נפל לפניו מקול הכרייה כול'. פי' הכי משמ' פשטה דמתני' משום דקימ' לן דנפל לתוכו שור פקח פטור כדבענן למימ' לקמ' [נ"ד ע"ב] דמצי אמ' ליה איבעי ליה לעיוני ומיזל, להכי תנא דאם נפל לתוכו שור פקח מקול הכרייה דהשתא ליכא למימ' ליה איבעי לך לעיוני ומיזל, ודוקא מקול הכרייה, והך כרייה בין אם הייתה בתוך הבור, בין במקום אחר, בין אם בעל הבור היה כורה בין אם אחר היה כורה, כיון דנסתלקה זו הטענה מן הניזק דאיבעי ליה לעיוני ומיזל חייב בעל הבור, אבל אם נפל לאחריו מקול הכרייה אע"ג דנסתלקה טענה זו מעליו פטור. אמ' רב לפניו לפניו ממש, שנפל על פניו ופניו למטה, לאחריו לאחריו ממש שנפל על גבו וזה וזה בבור, רב לטעמיה דאמ' בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. ושמו' אמ' בבור בין לפניו בין לאחריו חייב, שמו' לטעמ' דאמ' להבלו וכל שכן לחבטו, אבל לאחריו מקול הכרייה דפטור היכי משכחת לה, כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. והילכת' כשמואל דקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הלכת' כשמואל בדיני.
כתב המור' ואע"ג דשמואל אכל תקלה מחייב ולית ליה קרקע עולם הזיקתו כדאמרן לעיל [נ' ע"ב] דמחייב אגובהא, הכא כיון דמקול הכורה נפל וכורה גרם ליה בעל הבור פטור, דבשלמ' כי נפל בבור מיחייב ולא מיפטר משום גרמא דכורה כדמפרשינן לקמן אנא תוראי בבירך אשכחתיה, וכר' נתן, אבל הכא ליכא למימ' הכי. ונר' בעיני לומ' דכל היכא דנתקל בבור ונפל חוץ לבור והוזק בקרקע עולם דחוץ לבור פטר שמואל, ואע"ג דלא הוה כורה התם, כגון בשור חרש או פקח מהלך בלילה, דבאיזה קרקע עולם הוה פליג ומחייב דוקא בקרקע עולם דבתוך הבור, דכיון דבתוך בורו עומד כאילו הוא חבטו שם בידיו דמי, דאע"ג דבור גרמא קא עביד כל מעשה בור גרמא הוא והכת' חייבו כאילו עשה מעשה גמור, וכל קרקע שבתוך הבור הוא בור גמור, אבל בקרקע עולם שחוץ לבור זו היא ודאי גרמא גמורה ופטור עליה, דבאיזו גרמא דבור חייבה תורה דוקא בנזקי בור עצמו, אבל מה שהוא חוץ לבור פטור. ואבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברש' הרב' דוקא אם הוזק בהן [חייב, אבל נתקל בהן] והוזק בקרקע עולם פטור, ומאי דפליג לעיל [כ"ח ע"ב] עם רב בנשברה כדו ברש' הרב' והוחלק אחר במים, דרב סבר דוקא אם ניטנפו כליו במים אז הוא חייב, אבל הוא עצמו אם נחבט פטור, מאי טעמ' קרקע עולם הזיקתו, ושמואל הוה מחייב אפי' בחבטה, התם משום דבורו הוה פרוש על גבי ההוא קרקע ודמי לקרקע עולם שבתוך בורו, אבל אם הוחלק במים ונחבט בקרקע עולם שחוץ למים הכי נמי דפטר. ומאי דאמרן לעיל בפירקי' דשמואל מחייב אגובהא, התם משום דבורו מושך מלמעלה ועד למטה ואותו הקרקע שלמטה כבורו הוא חשוב, דהא כל דנפיק מעילאי בודאי להתם אזיל ולא דמי לקרקע עולם דחוץ לבור, אבל לעולם כל היכא דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטר שמואל.
<h2>דף נג.</h2>
מיתיבי בבור בין לפניו בין לאחריו חייב, ותיובתא דרב, אמ' רב חסדא מודה רב בבור ברשותו, משום דאמ' ליה מה נפשך אי בהבלה מית הבלה דידך היא, אי בחבטה מית חבטה דידך היא. תני רב חנניה לסיועיה לרב ונפל עד שיפול בדרך נפילה, מיכן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב, לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור. ואע"ג דתני רב חנניה לסיועי לרב הא תניא לעיל כותיה דשמואל, ואע"ג דדחה רב ואוקמ' בבור ברשותו שינויא בעלמ' הוא ואשינויי לא סמכינן אלא הדרינן לכללא רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, ותו דרב נחמן ורבא ורב אשי סבירא להו כשמו' כדכתבי' לעיל.
ומקשה ואמאי נימ' כורה גרם ליה. פי' למה (גם) חייב בעל הבור הלא כל מעשה הבור אינו אלא גרמא בעלמ', ותינח דחייביה רחמ' לבעל הבור כאילו עבד מעשה בידים כשבאה כל הגרמה על ידי בורו, אבל הכא דכורה גרם ליה ליפטר בעל הבור, וכורה נמי פטו' שאינו אלא גרמא בעלמ'. ואמ' רב שימי בר אשי הא מני ר' נתן היא דאמ' בעל הבור היזיקא קעביד. פי' אע"פ שאחר דחפו לבור בידים קסבר ר' נתן דהיזיקא קא עביד בעל הבור וחייב, וכל שכן הכא דלא עבד כורה אלא גרמא בעלמ' דחייב. וסבירא ליה נמי לר' נתן דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי מש[ת]לם מהאי. פי' כיון דלא מצי לאישתלומי מכורה משתלם מבעל הבור. דתניא שור שדחף את חברו לבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור, ר' נתן אומ' בעל השור משלם מחצה [ובעל הבור משלם מחצה]. פי' ת"ק סבר כיון שהשור דחפו שם ועשה מעשה בידים כל הנזק הוא עשאו, והילכך בעל השור חייב בכל הנזק ובעל הבור פטור, ור' נתן סבר אע"פ שהשור דחפו בעל הבור נמי היזיקא קא עביד שאילולי בורו כשדחפו היה נופל לארץ ולא היה נשבר, נמצא שעומק בורו הזיקו, והילכך שותפין הן בנזק ומשלם זה מחצה וזה מחצה, והתניא ר' נתן אומ' בעל השור משלם רביע ובעל הבור משלם ג' חלקי', לא קשיא הא בתם הא במועד. ומסיק טעמ' דר' נתן בתם משום דאמ' ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבורך אשכחתיה מאי דאית לי לאישתלומי מהאיך מישתלימנא מיניה, ושארא מישתלימנא מינך. פי' והכא נמי כיון דכורה לא עבד אלא גרמא בעלמא וליכא לאישתלומי מיניה משתלם הכל מבעל הבור, ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי כורה פטור, דעל איזו גרמא מיחייב כשמתכוין להזיק כגון השורף שטרותיו של חברו, והזורק מטבע של חברו בים, והמוסר ממון חברו לגוים וכיוצא בהן, אבל כורה זה שהיה עסוק במלאכתו ולא נתכוון להזיק פטור. וכיון דסתם מתני' אתיא כר' נתן קימ' לן סתם דמתני' ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתני' [יבמות מ"ב ע"ב], ודוקא בשדחפו לבור דהוא בר חיובא פליג ר' נתן אבל אם דחפו בגיא, או בים, או בבורו של גוי, או בבורו של ראובן שהיה בתוך חצרו שלא פשע בו כלל כיון דלאו בני תשלומין נינהו מיחייב בעל השור שדחפו בכל הנזק דהשתא לית ליה שותפא.
אמ' רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. פי' לשמואל דמחייב אגובהא לרבנן בעל האבן חייב ובעל הבור פטור, ולר' נתן זה משלם מחצה וזה משלם מחצה, ולרב דפטר אגובהא לרבנן שניהן פטורין, ולר' נתן בעל הבור משלם הכל כיון דליכא לאישתלומי מבעל האבן, ודמיא האי אבן לכורה דלר' נתן כורה פטור ובעל הבור חייב, ולרבנן שניהן פטורין.
<h2>דף נג:</h2>
אמ' רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולם חייבין. פי' מדקאמ' כולן חייבין ואפי' בעל הבור ש"מ כר' נתן סבירא ליה דהא רבנן פטרי לבעל הבור לגמרי, ומהכא מוכח דהלכה כר' נתן. ונר' לי דעד כאן לא מחייב ר' נתן בעל הבור אלא כשהשור דחפו שאינו בן דעת, ואדם נמי שדחף בלא כונה, אבל אם בכוונה דחף אדם שור לבור ומת שם, הדעת מכרעת שיהא האדם חייב ובעל הבור פטור, שכיון שהאדם עושה בכוונה ומדעת אין לנו שום טענה לחייב בעל הבור. והאי דנקט אדם ושור, אדם דומיא דשור מה שור בלא דעת אף אדם נמי שלא מדעת, לענין ארבעה דברים ודמי וולדות אדם חייב שור ובור פטורין. פי' דכת' [ויקרא כ"ד] איש בעמיתו ולא שור, ולענין וולדות כת' [שמות כ"א] אנשים ולא שוורים, וכיון דשור ובור פטורין האדם משלם הכל דמאי דליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי כר' נתן, לענין כפר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין, ושור משלם את הכל, לענין כלים אדם ושור חייבין ובור פטור.
נפל לתוכו שור וכליו כול'. מתני' דלא כר' יהוד' דתניא ר' יהוד' מחייב על נזקי כלים בבור, מאי טעמ' דרבנן אמ' קרא [שמות כ"א] ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים, ור' יהודה או לרבות את הכלים, ורבנן או מיבעי ליה לחלק, ור' יהודה לחלק מונפל נפקא, ורבנן ונפל טובא משמ'.
<h2>דף נד:</h2>
שור חרש שוטה וקטן, מאי שור חרש שוטה וקטן, ואסיק רבא שור והוא חרש, שור והוא שוטה, שור והוא קטן, אבל שור והוא פקח פטור מאי טעמ' דאיבעי ליה לעיוני ומיזל. תניא נמי הכי נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, סומא ומהלך בלילה חייב פקח ביום פטור.
<h2>דף נה.</h2>
מתני'. אחד השור ואחד כל הבהמה כול'. אמ' שמואל אווז ואווז בר כלאים זה בזה, מתקיף לה רבה בב"ח מאי טעמ' אילימ' דהאי אריך קאקיה והאי זוטר קאקיה האי אלים והאי זוטר, אלא מעתה גמלא פרסאה וגמלא טייעא דהאי אלים קאקיה והאי זוטר קאקיה הכי נמי דהוי כלאים זה בזה, אלא אמ' אביי זה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים. רב פפא אמ' האי טענא חדא ביעתא בשיחלא, והאי טענא כמה ביעי בשיחלא. ירושלמי [פ"ה ה"ח] שמואל אמ' אווז ישוב ואווז מדבר כלאים זה בזה, א"ר יוסי מתני' [לא] אמרה כן שור עם שור בר, חמור עם חמור בר, חזיר עם חזיר בר כלאים זה בזה. א"ר ירמיה אמ' ריש לקיש המרביע שני מינין שבים לוקה, מאי טעמ' אמ' רבה בר אבה משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור, לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב, נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור, הוציאוה ליסטים ליסטין חייבין. ב. הניחה בחמה, או שמסרה ביד חרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה חייב, מסרה לרועה נכנס הרוע' תחתיו. נפלה לגנה ונהנת משלם מה שנהנת, ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה, כיצד משלם מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה, ר' שמע' אומ' אכלה פירות גמורין משלם פירות גמורין אם סאה סאה ואם סאתים סאתים. ג. [נ"ט ע"ב] המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלתם בהמתו של בעל הבית פטו', ואם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב, ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. ד. השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שילח ביד פקח הפקח חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו הרוח כולן פטורין. ה. [ס' ע"א] השולח את הבער' ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנ' [שמות כ"ב] כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה. [ס"א ע"א] עיברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, או דרך הרב', או נהר פטור. ו. [ס"א ע"ב] המדליק לתוך שלו עד כמה תעבור (את) הדלקה, ר' אלעזר בן עזריה אומ' רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור, ר' אליעזר אומ' שש עשרה אמה כדרך הרבים, ר' עקיב' אומ' חמשים אמה, ר' שמע' אומ' [שמות שם] שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדלקה. ז. המדליק את הגדיש והיו בו כלים ונדלקו, ר' יהודה אומ' ישלם כל מה שבתוכו, וחכמ' אומ' אינו משלם אלא גדיש של חיטים או גדיש של שעורים. היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב, עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור, ומודים חכמ' לר' יהוד' במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים. ח. [ס"ב ע"ב] גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב, גמל טעון פשתן ועובר ברשו' הרב' נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנווני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. ואם הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב, ר' יהודה אומ' בנר חנוכה פטו'.
ת"ר איזהו כראוי ואי זהו שלא כראוי, דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי, דלת שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה זהו שלא כראוי. פי' כיון שיכולה לעמוד ברוח מצויה כראוי קרי ליה, אבל מיהו שמירה פחותה הויא, ואע"ג דלגבי אש ולגבי מעלה קנקנים לראש הגג אמרי' [כ"ט ע"א] דאם נפלו ברוח שאינה מצויה דהוי אונס אלמ' רוח מצויה שמירה מעליא הויא, התם הוא דהויא שמירה מעולה מפני שאינן בעלי חיים, אבל הכא בבעלי חיים לא חשיבא שמירה מעולה מפני שמפצירין לצאת. ודוקא גבי דלת שהיא יכולה להפתח ברוח יש לחלק בה, ומשמע כראוי ברוח מצויה והיא שמירה פחותה, אבל כיסוי הבור שאינו יכול להפתח ברוח כי תני [נ"ב ע"א] כיסהו כראוי כיסוי יפה משמע ושמירה מעולה היא, ומשום הכי מתמה וכיון דכיסהו כראוי היכי נפל, ומוקי לה כגון שהתליע מתוכו.
אמ' ר' מני בר פטיש מאן תנא דמועד סגי ליה בשמירה [פחותה] ר' יהו' היא, דתנן קשרו בעליו במוסרה כול', ר' אלעז' אמ' אפי' תימ' ר' מאיר שאני שן ורגל שהתורה מיעטה בשמירתן, דא"ר אלעזר ואמרי לה במתניתא [תנא] ארבעה דברים התורה מיעטה בשמיר' ואילו הן בור, ואש שן ורגל, בור דכת' [שמות כ"א] כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו הא כיסהו פטור. פי' אע"פ שכיסהו יפה לגבי (תורא) כורה שמירה פחותה היא, דמן דינא פותח ליפטר בכיסוי, אבל כורה לא ליפטר עד (דטייח) [דטיים] ליה ולא בכיסוי אע"פ שהוא יפה מפני שיכול להתליע מתוכו. אש דכת' [שם כ"ב] שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר. שן דכת' [שם] ובער עד דעביד כעין ובער. רגל דכת' [שם] ושלח עד דעביד כעין ושלח. אמ' רבא מתני' נמי דיקא דקתני צאן, מיכדי בשוורים קא עסיק ואתי ניתני שור מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן דצאן שן ורגל הוא דכתיבי בה, קרן לא כתיבא בה ש"מ. וכיון דאשכחן דרבא דהוא בתרא דייק סתם מתני' כר' מאיר הלכה כר' מאיר, דאע"ג דקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, וראב"י נמי קאי כר' יהודה במועד כדאמרן לעיל בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים [מ"ה ע"ב], וקימ' לן [יבמות מ"ט ע"ב] דמשנת ראב"י קב ונקי, הני מילי היכא דליכא סתמ' דמתני' דמסייעא לחד מיניהו, אבל הכא דסתם לן תנא כר' מאיר הלכה כסתם מתני' דקימ' לן [שם מ"ב ע"ב] מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם.
תניא ארבעה דברים א"ר יהושע בן לוי כל העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואילו הן, הפורץ גדר לפני בהמת חברו, והכופף קמתו של חברו בפני הדלקה, והשוכר עידי שקר להעיד, והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו. אמ' מר הפורץ גדר לפני בהמת חברו, היכי דמי, אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי מיחייב, אלא בכותל רעוע. פש(י)טא דשמעתא משמ' דאי הוה כותל בריא בדיני אדם מיחייב אבהמה, שאין זה גרמא אלא מעשה גמור. ואע"ג דמתני' תנן הוציאוה ליסטים ליסטים חייבין, ודוקא הוציאוה(א) דקמא לה ברשותיה, אבל פרצוה ליסטים פטורין, דאלמ' פריצת הגדר גרמא בעלמ' חשיב לה, הני מילי כשהזיקה לאחרים, דהתם ודאי חשיבא פריצת הגדר גרמא, משום דאע"ג דידעינן דכיון דפרצוה באפה דבעיקר [=דבודאי] נפקא ואזלא, מי יימר דאזלא התם ומזקא הילכ' משום הכי חשיבא גרמא, אבל גבי בהמה גופה אם נאבדה אינה חשובה גרמא כיון דבעיקר [=דבודאי] נפקא. אבל קשיא לי להאי פירושא דהא אמרן לעיל בשילהי כיצד [כ"ו ע"ב], אמ' רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן, או בא אחר וסילקן פטור, אלמ' סילוק הכרים חשיב ליה גרמא וכל שכן פירצת הגדר, משו' הכי אני חוזר לפרש דהאי דקאמ' בכותל בריא בדיני אדם מיחייב אכותל קאמ' כדפריש המורה, וכך פירשו רבי' חננאל, ורבי' יצחק זצוק"ל.
<h2>דף נו.</h2>
והכופף קמתו של חברו בפני הדליקה, היכי דמי, אילימ' דמתיא לה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ניחייב, ואלא ברוח שאינה מצויה, רב אשי אמ' טומן קמתו איתמר משום דשוייה טמון באש. והשוכר עידי שקר להעיד. במאי עסיקי', אילימ' לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי ליחייב, אלא לחברו. והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו. במאי עסיקי' אילימ' בבי תרי בדיני אדם נמי ניחייב דכת' באם לא יגיד ונשא עונו קאי, אלא בחד.
ותו ליכא והאיכא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, הנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, נשברה כדו ולא סילקה, נפלה גמלו ולא העמידה ר' מאיר מחייב, וחכמ' אומ' פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אין טובא הוא דאיכא והני ניהו דצריכי להו, סד"א בדיני שמים נמי לא ליחייב ואסור לקרותו רשע קמ"ל, וכל הני דפטירי מדיני אדם הני מילי למאן דלא דאין דינא דגרמי, אבל למאן דדיין דינא דגרמי כולהו מיחייבי. ועיין לקמ' בפ' הגוזל עצים.
מתני'. הניחה בחמה כול'. אמ' רבה ואפי' חתרה, ולא מיבעיא היכ' דלא חתרה דכולה פשיעה היא, אלא אפי' היכא דחתרה נמי, מהו דתימ' הויא לה תחילתו בפשיעה וסופו באונס קמ"ל דכולה פשיעה היא, דמידע ידע דכיון דשבקה בשימשא כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדא, והילכך אפי' למאן דפטר בתחילתו בפשיעה וסופו באונס הכא מחייב.
<h2>דף נו:</h2>
הוציאוה ליסטים ליסטים חייבין, פשיטא כיון דאפקוה קמא לה ברשותיהו, לא צריכא דקמו לה באפה, כי הא דאמ' רבה אמ' רב מתנה אמ' רב המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב, פשיטא, לא צריכא דקם לה באפה. פי' ולא אמרי' גרמא בעלמ' עבד דבודאי תאכל וכאילו האכילה בידיו דמי, ואילו היתה בהמתו אע"פ שלא העמידה אלא שלא שמרה חייב מפני ששמירתה עליו, אבל עכשיו שהיא בהמת חברו דוקא אם העמידה חשוב מעשה אבל אם לא העמידה אלא פרץ בפניה, זאת היא גרמא דפטרי' לעיל.
מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו, תחתיו דמאן, אילימ' תחתיו דבעל בהמה, תנינה חדא זימנא מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר והשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים, אלא תחתיו דשומר, ושומר קמא איפטר ליה. לימ' תיהוי תיובתיה דרבא דאמ' רבא שומר שמסר לשומר חייב, אמ' לך רבא מאי מסרה לרועה מסרה רועה לכרזיליה דאורחי' דרועה למימסר לכרזיליה. פי' שמשו. וקימ' לן כרבא.
איתמ' שומר אבדה (רבא) [רבה] אמ' כשומר חנם דמי, ורב יוסף אמ' כשומר שכר דמי, רבה אמ' כשומר חנם דמי דמאי הנאה קמטי ליה, ורב יוסף אמ' כשומר שכר דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניי הוה ליה שומר שכר. ומודה רבה דבעלי חיים דכיון דנקטא ניגרי בריאתא בעיא נטירותא יתירא וחייב בגניבה ואבדה. והילכת' כרבה, דקימ' לן [ב"ב קי"ד ע"ב] רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה. עיין בערך ע"ה בספר המכריע.
<h2>דף נז.</h2>
תניא השב [דברים כ"ב], אין לי אלא לביתו לגינתו ולחרבתו מנין, ת"ל תשיבם מכל מקום, דאינו צריך דעת בעלים, (דאמ') כר' אלעזר דאמ' הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשב אבדה שהתורה ריבתה בו השבות הרבה.
<h2>דף נח.</h2>
נפלה לגינה והזיקה משלם מה שנהנת, היכי נפל, רב כהנא אמ' שהוחלקה במימי רגליה, רבה אמ' שדחפוה חברותיה, מאן דאמ' שדחפוה חברותיה כל שכן הוחלקה במימי רגליה, ומאן דאמ' הוחלקה במימי רגליה, אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא ומשלם מה שהזיקה, דאמ' ליה איבעי לך לעבורי חדא חדא. והלכ' כרב כהנא.
אמ' רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה משלם מה שהזיקה, ור' יוחנן אמ' אפי' מערוגה לערוגה, ואפי' כל היום עד שתצא ותחזור, והילכת' כר' יוחנן. אמ' רב פפא לא תימ' עד שתצא ותחזור לדעת, אלא כיון שיצאת לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת, מאי טעמ' כיון דאליפא לה התם כל אימת דמישתמטא להתם אכלא. פי' לדעת הוא כשפשע בשמירתה, ושלא לדעת אע"פ שלא פשע בה. והיכי דמי שהוציא הצאן לרעות כדרך הרועים וזאת נשמטה ורצה לגינה שמתחילה היה פטור דמאי הוה ליה למיעבד הרי שימר כדרך השומרים ואין לו לקשור כל צאן וצאן ברגלה, אבל השתא כשלמדה לילך שם צריך לשמור יפה שתהא תמיד עינו עליה יותר מן השאר, ואם נשמטה ממנו שלא לדעתו חייב דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שתישמט ותברח שם.
<h2>דף נח:</h2>
כיצד משלם מה שהזיקה שמין בית סאה כול'. מנהני מילי אמ' רב מתנא דאמ' קרא [שמות כ"ב] ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחרת, ההוא מיבעי לי ובער בשדה אחר ולא ברשו' הרב', אם כן ליכתוב רחמ' ובער בשדה מאי בשדה אחר, ש"מ תרתי. היכי שיימינן, ר' יוסי אומ' סאה בשישים סאין, חזקיה אמ' קלח בששים קלחים, דבי ר' ינאי אמרי תרקב בששים תרקבין. פי' כול' עלמ' לא פליגי דבשישים שיימינן דהכי הוה קים להו, אבל מיהו אם הקרחא גדולה אע"פ שתצרפנה בשישים לא יפחתו דמיה ונמצא מכחיש המזיק, ואם הקרח' קטנה ותצרפנה בשישים יפחתו דמיה הרבה שבשביל קרחא קטנה אין אדם חושש כל כך ונמצא פוגם הניזק. הילכך אם אכלה קב פירות אם תצרפנו בשישים קבים יפחתו דמיו הרב' מפני שהוא קרחה קטנה, ואם אכלה כור ואתה מצרפו בשישים כורים בעבור הצירוף לא יפחתו דמיו כלל מפני שהיא קרחה גדולה. אלא א"ר יוסי שמין סאה בשישים סאין שהיא קרחה בינונית לא קטנה הרבה ולא גדולה הרבה, וכפי מה שמגיע החשבון לסאה כך משלם בין אכלה הרבה בין אכלה מועט, שאם הגיעו דמי הסאה דינר אחד והיא לא אכלה אלא קב אחד משלם מעה אחת שישית דינר, ואם אכלה שתי סאין או שלש משלם שנים ושלשה דינ' הכל לפי חשבון הסאה. ודבי רבי ינאי אמרי קרחת הסאה קרחה גדולה היא ואין דמיה נפחתין כל כך בצירוף ס' סאין, אלא תרקב אנו משערין בשישים תרקבין שאינה קרחה גדולה כל כך ונפחתין דמיה בצירוף שישים, וכפי מה שמגיע לתרקב כך הוא משלם לפחו' ממנו כגון שאכלה קב אחד, וליותר ממנו כגון שאכלה כל בית סאה. וחזקיה אמ' אפי' לא אכלה אלא קלח אחד מצרפין אותו בשישים קלחים אע"פ שהיא קרחה קטנה, והוא הדין אם אכלה הרבה שהיא קרחה גדולה מצרפין אותה בשישי'.
ת"ר אין שמין קב מפני שמשביח, ולא בית כור מפני שפוגם, ופירשה רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק, ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק אלא בשישים, וזה הולך כחזקיה דאמ' קלח בשישים קלחים, והכי אזלא סוגיא דשמעתא והכי פסקי רבואתא כחזקיה.
ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דריש גלותא, א"ל לדידי חזיין לי ותלתא בקינא הוו קיימי ושוויין מאה זוזי, זיל הב ליה תלתין ותלת ותילתא. פי' קצץ דקל אחד שהיו עומדין שלשה בשורש אחד וקצץ האחד מהן. אמ' בהדי ריש גלותא דדיין דינא דפרסאי למה לי, אתא לקמיה דרב נחמן אמ' ליה בשישים, א"ל רבא אם אמרו בניזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו, ומסיק דלא שנא, אלא בין בניזקי גופו בין בנזקי ממונו שמין בשישים.
<h2>דף נט.</h2>
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דיקלא אגב קטינא דארעא כרב נחמן בשישים. ופסיק תלמ' והילכת' כותיה דרב פפא ורב הונא בדיקלא ארמאה. והילכת' כותיה דריש גלותא בדיקלא פרסאה. פי' דיקלא פרסאה הוא דקל חשוב והילכך שמין אותו בפני עצמו בלי צירוף שדה אחר.
<h2>דף נט:</h2>
אלעזר זעירא הוה סיים מסני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא, חזיוה דבי ריש גלותא אמרו ליה מאי טעמ' סיימת מסני אוכמי, אמ' להו דקא מאבילנא על ירושלם, סברו דאיניש יהירא הוא חבשוה, אמ' להו גברא רבה אנא, אמ' ליה ומי יימר כוותך, אמ' להו אי אתו' בעו מיני או אנא איבעיה מיניכו, אמרו ליה בעי את מינן, אמ' להו מאן דקץ כופרי מחבריה כמה בעי לשלומי, אמרו ליה דמי כופרי, והא הוו תמרי אמרו ליה ישלם דמי תמרי, והא לאו תמרי אכל, אמרו ליה אימא לן איזי את, אמ' להו בשישים. אמ' ליה ומי יימר כוותך, אמ' להו הא שמואל חי ובית דינו קיים, שדרהו לקמיה דשמואל אמ' להו שפיר קאמ' לכו בשישים, אמרי הואיל וצורבא מרבנן הוא שיבקוה.
ר' שמע' אומ' אכלה פירות גמורים כול'. מאי טעמ' כי אמ' רחמ' [שמות כ"ב] ובער בשדה אחר שום על גבי שדה, הני מילי מידי דצריך לשדה, אבל הני כיון דלא צריכו לשדה בעיניהו בעי לשלומי, אמ' רב הונא בר אבין פסק רב הלכה כר' שמע'. ודוקא בפירות גמורין משלם בעיניהו, אבל אכלה פגין או בוסר שהן דומין לכופרי שהן תמרים שלא נתבשלו כל אלה בשישים.
מתני'. המגדיש בתוך שדה חברו כול'. לימ' תנן סתמ' דלא כר', דאי ר' האמ' בכולן עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, אמ' רב פפא הכא בנטר בידרי עסיקי', דכיון דאמ' ליה עייל ואגדיש עייל ואינטר (לן) [לך] אמ' ליה.
מתני'. השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן כול'. אמ' ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת חייב, מאי טעמ' מעשה דיליה קא גרים ליה, ור' יוחנן אמ' אפי' מסר לו שלהבת פטור, מאי טעמ' צוותא דחרש קא גרים, ולא מיחייב עד דמסר ליה גואזא, וסילתא, ושרגא. פי' מונחים בארץ והאש הלכה מאיליה ואין כאן מעשה חרש כלל שהוא עשה הכל ומסרה לחרש לשמור. כתב רבי' יצחק זצוק"ל מיסתברא לן דהלכת' כריש לקיש דאמ' משמיה דחזקיה רבו של ר' יוחנן, ואיכא מאן דאמ' כיון דלא אשכחן חזקיה דפליג בהדיא בהדי ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ונר' לי אע"ג דבירושלמי פליגי בהדיא חזקיה ור' יוחנן דה"ג התם [פ"ו ה"ד] חזקיה אמ' בשמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב, א"ר יוחנן היא גחלת היא שלהבת, הכא הלכה כר' יוחנן דהא לעיל בפ' כיצד [כ"ב ע"א] פסקי' הילכת' כר' יוחנן דאמ' אשו משום חיציו כדאמ' רבא התם קרא ומתניתא מסייעי לר' יוחנן. והאי פלוגתא דשולח את הבערה מייתינ' לה התם [כ"ב ע"ב] ואמרי' דמשום הכי פטר ר' יוחנן בשלהבת משו' דחצי חרש הן, ואע"ג דאית ליה לר' יוחנן אשו משום ממונו, הני מילי היכא דאזיל ומזיק מנפשיה, אבל היכא דחרש עביד מעש' בידים בתר מעשה דחרש אזלינן והפקח שמסר לו פטור, שכך דומה אש המהלכת לר' יוחנן כמו מקום גחלת לריש לקיש, וכי היכי דעל מקום גחלת לא מחייב ריש לקיש לפקח מפני שהוא מעשה חרש, הם הכי נמי בכל הגדיש לא מחייב ר' יוחנן מפני שהן חיצי חרש.
<h2>דף ס.</h2>
ליבתו הרוח כולן פטורין. פי' אע"ג דכל מעשה אש על ידי רוח הוי שהרוח מוליכתה ושורפת וזהו כח אחר מעורב בה הכא פטור, דבודאי כשעשה הוא האש דהינו שלהבת והרוח הוליכתה חייב, אבל הכא דעיקר השלהבת עשה הרוח פטור דאין כאן אשו שאין אש אלא שלהבת כדפרישית לעיל בפ' כיצד. ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב, ואם לאו פטור, ואמאי ליהוי כי זורה ורוח מסייעתו, אמ' רב אשי כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו הני מילי לעניין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמ' הוא, וגרמא בנזקין לא מיחייב. עיין לקמ' בפ' הגוזל עצים [צ"ח ע"ב] דסבר רב אשי גרמא בנזקין חייב.
<h2>דף סא.</h2>
אמ' רב ארבע אמות שאמרו אפי' בשדה קוצים. אמ' רב פפא ומשפת קוצים ולמעלה ארבע אמות. אמ' רב לא שנו אלא בקולחת אבל בנכפפת אפי' עד מאה מיל חייב. פי' אדרך הרבים קאי שהוא מקום פנוי. ושמואל אמ' מתני' בנכפפת אבל בקולחת אפי' כל שהו פטור. תניא כותיה דרב במ' דב' אמ' בקולחת אבל בנכפפת, או קולחת ועצים מצויין לה אפי' עד מאה מיל חייב. עיברה נהר או שלולית שהן רחבין שמנה אמות פטור. פי' אפי' בנכפפת. ואע"ג דקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הילכ' כשמואל בדיני כיון דתניא כותיה דרב הילכת' כותיה.
או נהר, רב אמ' נהר ממש, ושמואל אמ' אריתא דדלאי. פי' יאור קטן הנמשך מן הנהר ומשקין ממנו השדות. מאן דאמ' נהר ממש אע"ג דלית ביה מיא, ומאן דאמ' אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין ואי לא לא.
<h2>דף סא:</h2>
מתני'. המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדלקה, ר' אלעזר בן עזריה אומ' רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור, ר' אליעזר אומ' שש עשרה אמה כדרך הרבים, ר' עקי' אומ' חמשים אמה, ר' שמעו' כול'. פי' כמה מקום פנוי הוי בלא עצים והוי הפסקה אבל אם היו עצים סביב לאש אפי' אלף אמה לא הוו הפסקה, ובית כור הוא רע"ד אמות על רע"ד אמות חסר כמעט, כיצד כור הוא ל' סאין, ובית סאה הוא נ' על נ', ר"נ על ר"נ הוו כ"ה סאין. כיצד, פלוג יתיה לפותייה ועביד מיניה רצועתא כל חדא וחדא נ' אמין פותייה ור"נ אמין אורכא, עוד פלוג כל רצועה לאורכה לה' רצועתא אישתכח כל רצועה נ' על נ' מטו ה' רצועתא כ"ה סאין, אכתי בעינן ה' סאין לאשלומי לבית כור, דאינון רצועה חדא דנ' אמין פותייא ואורכא ר"נ אמין, פלוג יתה לפותייה לה' רצועתא, דכל רצועה הויא י' אמין פותיא ור"נ אמין אורכה, הב ד' רצועת' ואקיף ר"נ על ר"נ לד' רוחותיו הוי ר"ע על ר"ע, פש לן חדא רצועתא די' אמין פותיא ור"נ אמין אורכא, פלוג מינה מ' אמין והב עשר על עשר לד' קרנאתא, פש לן ר"י אמין אורכ' וי' אמין פותיא, פלוג יתה לה' רצועתא מב' אמין פותיא והב רצועה בריש רצועה מטו אלף ונ' אמין אורכה ופותיא ב' אמין, אקיף מיניה ר"ע על ר"ע והוי רע"ד על רע"ד בציר פורתא, משום דר"ע על ר"ע צריך אלף ופ' אמין לאקופיה, וח' אמין לד' קרנאתא הרי אלף ופ"ח ולית לן אלא אלף ונ', בציר לן ל"ח אמין באורך על ב' אמין ברוחב.
ר' שמעון אומ' שלם ישלם כול'. פי' משמ' שאע"פ שיש לו כל השיעורין הללו חייב לשלם מה שהבעיר ולא מיפטר בשיעורא דרבנן. ומקשה ולית ליה לר' שמע' שיעורא לפטור והתנן [ב"ב כ' ע"ב] לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות, היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה טפח, ואם הזיק משלם מה שהזיק, ר' שמע' אומ' לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אמ' רב הכל לפי גובהא של דלקה. פי' הכי א"ר שמע' שאין שיעור אחד קצוב לכל דליקה, אלא דוקא כפי מה שהיא גבוהה כך היא צריכה שיעור, ואם עברה השיעור בודאי דפטור אפי' לרבנן כל שכן לר' שמע'. אמ' רב יוסף א"ר יהודה אמ' שמואל הלכ' כר' שמע', וכן אמ' רב נחמן אמ' שמו' הלכ' כר' שמע'. כתב רבי' חננ' זצ"ל בפ' הבית והעלייה נראין הדברים כי הא דר' שמעון שיטה היא. ונר' לי דלא קשיא ולא מידי דלא איתוקם התם בשיטה אלא הא דאמ' לגבי תנור ר' שמע' אומ' לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם, ובההיא ודאי לית הילכת' כר' שמע' אלא כת"ק, דאמ' אם הזיק משלם מה שהזיק דלא יהבי ליה האי שיעורא למיפטריה מנזקין אלא שיהא רשאי לעשות, אבל הכא במתני' בודאי הלכה כר' שמע' דאמ' הכל לפי גובהה של דליקה ולא יהבינ' חד שיעורא לכל דליקה, ולא תליא הא דר' שמע' בההיא אלא תרי מילי נינהו ובהא הילכת' כותיה ובההיא לית הילכת' כותיה.
וכתב רבי' יצחק זצ"ל ואי קשיא לך מאי שנא התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפי' הכי אם הזיק משלם מה שהזיק, ומאי שנא הכא דפטור, לא תיקשי לך, הכא דלפי צורך שעה קא מדליק וקא מרחיק ליה בשיעוריה וקא עברה דליקה יותר משיעורא ומזקא אנוס הוא דמאי הוה ליה למיעבד, הילכך מכה בידי שמים ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורה, אבל התם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזיקא לחבריה לסלק היזיקיה, וכיון דלא עבד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עליה דר' שמע' בתנור דקא יהיב שיעורא לפטור והכא אינהו גופיהו קא יהבי שיעורא לפטור. ואנ"ל תירוצו דתלי טעמ' דתנור משום דהוא קבוע דאם כן אפי' אם העמיד תנורו בחצר והזיק יהא חייב לשלם, אלא טעמ' דמילתא הוא משום דהעמידו בבית ושכיח היזיקה הילכך אע"ג דיש לו על גביו ארבע אמות חייב, דזימנין דמפיש ביה נורא ונפקא נורא וקא מזקא בבתי דאחריני, שהדליקה מצויה לילך מבית לבית, ודמי האי לכל הנך דאמרי' בפ' הבית והעלייה [ב"מ קי"ח ע"ב] המוציא זבלו ברשות הרב', והבונה ומביא אבנים ברש' הרב', והמגבל טיט ברש' הרב', דאע"ג דברשות קא עבדי אם הזיקו חייבין לשלם משום דשכיח היזיקיהו, אבל המדליק בתוך שדהו כיון שיש סביביו שיעור שנתנו לו חכמ' אם יצא והזיק פטור משום דלא שכיח היזיקיה ואנוס הוא, ודמי לנועל גדר בפני בהמתו ונפל גדר בלילה ויצאה והזיקה דפטור, ועיקר חילוקם זהו במקום שהנזק מצוי, אע"ג דהרשוהו בית דין לעשות מפני דוחקו לא פטרוהו מנזקיו, אבל במקום שאין הנזק מצוי והרשוהו לעשות מפני שהיא שמירה יפה אפי' מנזקין פטור.
מתני'. המדליק את הגדיש והיו בו כלים ונדלקו ר' יהוד' כול'. פי' ר' יהודה אומ' ישלם כל מה שבתוכו ואפי' כלים שאין דרך להטמין בגדיש משמ', דהא כל מה שבתוכו קתני, וכיון דלית ליה לר' יהוד' דטמון באש פטור כך הוא הטמון כמו הגלוי משום הכי אמ' ישלם כל מה שבתוכו, וחכמ' אומ' אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורים ואפי' כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר אינו משלם דכל טמון באש פטור.
היה גדי כפות לו כול'. פי' חייב בין על הגדיש בין על הגדי, כיון שהיה כפות ולא היה יכול לברוח, ושריפת (האש פוטרתו) העבד אינה פוטרתו כיון שלא היה כפות והיה לו לברוח. ואע"ג דתנא דבי חזקיה דמכה אדם, לא חלקתה בו בין מתכוין לשאינו מתכוין ופטור מן התשלומין הכא חייב, דהתם כי קטל שלא בכוונה לא פשע נרצח אנפשיה וכוליה קטלא רוצח הוא דעבד ליה משום הכי מיפטר מתשלומין, אבל הכא דאיהו פשע אנפשיה דהוה ליה למיברח ולא ברח איהו הוא דקטל נפשיה, הילכך משלם גדי וגדיש. עבד כפות לו וגדי סמוך לו כול'. פי' או גדי סמוך לו, שאם היה כפות לו חייב מיתה משום עבד ופטור על הגדיש דקם ליה בדרבה מיניה, או אם היה גדי סמוך לגדיש ולא היה כפות ונשרף עמו פטור על הגדי שהיה לו לברוח, ואע"ג דאמרן לעיל בפ' כיצד [כ"ז ע"א] שאם הניח גחלת על גבי השור ונשרף חייב, התם משו' דלא היה לו לשור ליטלה, אבל הכא היה לו לברוח.
ומודים חכמ' לר' יהודה במדליק את הבירה. פי' שאין תורת טמון במה שיש לאדם בתוך ביתו ואפי' כלים המוצנעים בתוך שידה תיבה ומגדל, דכיון שדרך בני אדם להצניע בבתים כמגולים דמו, ואין תורת טמון אלא בגדיש וכיוצא בו, שאפי' כלים שדרכן להטמין לא תדיר מטמינם שם כמו (הבתים) [בבתים] אלא אקראי בעלמ'.
אמ' רב כהנא מחלוקת במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו דר' יהודה סבר מיחייב אטמון, ורבנן סברי לא מיחייב אטמון, אבל במדליק בתוך של חברו דברי הכל משלם כל מה שהיה בתוכו. פי' שאין תורת טמון נוהגת היכא דהפריז והדליק בתוך של חברו ומשלם הכל אפי' כלים שאין דרכם להטמין, ואע"ג דלא אדליק על גוף הגדיש ממש.
ת"ר המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר' יהודה אומ' משלם כל מה שבתוכו, וחכמ' אומ' אינו משלם אלא או גדיש של חטים או גדיש של שעורים, ורואין מקום כלים כאילו מלא תבואה, במ' דב' אמ' במדליק מתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו, אבל במדליק בתוך של חברו משלם כל מה שהיה בתוכו. פי' ואפי' כלים שאין דרכן להטמין כרב כהנא. ומודה ר' יהודה לחכמ' במשאיל מקום לחברו להגדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא דמי גדיש בלבד, להגדיש חטים והגדיש שעורים, שעורים והגדיש חטים, חיטים וחיפן בשעורים, שעורין וחיפן בחטין, אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד.
<h2>דף סב.</h2>
אמ' רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמ' לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו משלמת של זהב, דאמ' לה מאי הוה לך גביה דאזיקתיה, פשעה בו משלמת של כסף, משום דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילי עלאי נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. פי' להכי נקט אשה שאין דרכה להכיר מטבעות, וכשאמ' לה של כסף הוא סברא של כסף הוא ומצופה זהב, ואע"פ שראתהו לא הכירתו כי הוא של זהב.
אמ' רב שמעית מילתא לר' יהודה ולא ידענא מאי היא, א"ל שמואל לא ידע אבא מאי שמיע ליה, לר' יהוד' דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו. פי' תקנת נגזל כדתנן בשבועות [מ"ד ע"ב] שהנכנס לתוך ביתו של חברו למשכנו שלא ברשות, וראו (כלי) עדים שהוציא כלים תחת כנפיו ולא ידעו מה הוציא, ישבע (הנחבל) [הנגזל] כמה הוציא ויטול, והם הכי נמי הכא ישבע כמה היה טמון לו שם ויטול. ואע"ג דאין הלכה כר' יהודה דקימ' לן [ברכות ט' ע"א] יחיד ורבים הלכה כרבים, אפי' הכי נפקא מינה לרבנן דמודו במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה, ובמדליק בתוך של חברו נמי שמשלם כל מה שבתוכו, שאם אין לו עדים להעיד מה ומה היה לו שם שנשבע הניזק ונוטל, והוא שיטעון בדבר האמוד בו כדבעינן למימ' לקמ'. ואין להוכיח מיכן דהלכה כר' יהוד', דאדרבה מדקאמ' לר' יהודה ש"מ דאין הלכה כמותו ולא סבירא ליה כותיה, דאי סבירא ליה כותיה הכי הוה ליה למימ' והשתא דקימ' לן כר' יהודה כול', ומדלא אמ' הכי אלא אמ' לר' יהודה ש"מ דלית הלכ' כותיה.
בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור אי לא, אליבא דמאן דלא דיין דינא דגרמי לא תיבעי לך, כי תיבעי לך אליבא דמאן דדיין דינא (דמסורות) [דגרמי], עשו תקנת נגזל במסו' ומישתבע ושקיל אי לא, לא ידעינן, תיקו. וקימ' לן כל תיקו דממונא לקולא גבי נתבע, ולא יהיב ליה אלא היכא (דאיכ') [דליכא] ספק דידעי כמה אפסדיה, אי נמי דידע איהו מסור גופי' כמה אפסדיה, אבל לא מישתבע ושקיל נמסר מידי היכא דליכא שהדי, וכן כתבו רבי' חננאל ורבי' יצחק זצוק"ל. אבל רבי' האי גאון זצוק"ל כתב בספר משפטי השבועות שחיבר דנשבע הנמסר וגובה מחצה דכל תיקו הוה ליה ספק וממון המוטל בספק חולקין. ואנ"ל דהאי סברא דממון המוטל בספק חולקין סומכוס הוא דסבר הכי, אבל חכמ' פליגי עליה ואמרי המוציא מחברו עליו הראייה [לעיל מ"ו ע"א], והכא נמי או יביא ראיה או לא שקיל מידי, והיכא אמרי' חולקין הני מילי היכא דליכא חזקה לחד מיניהו בגויה, כגון מאי דאמרי' בפ' החולץ ליבמתו [יבמות ל"ז ע"ב] בספק ויבם שבאו לחלוק בניכסי מיתנא דליכא חזקה לחד מיניהו, אבל היכא דחד מוחזק ואתי אידך לאפוקי מיניה לא מצי מפיק מיניה אלא בראיה ולא אמרי' ביה חולקין, והכא נמי כיון דלתלמ' איסתפק היכי הוי דינא לא מצי נמסר לאפוקי ממסור אלא בראייה ובשבועה לא שקיל מידי.
ההוא גברא דבטש ביה בפספסתא דחבריה שדייה לנהרא הוה קא טעין ואמ' הכי והכי הוה לי בגוה, יתיב רב אשי וקא מיבעי' ליה כי האי גונא מאי, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולאו הינו מתני' דתנן ומודים חכמ' לר' יהודה במדליק את הבירה שישלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים. פי' וכבר אמרן לעיל דעשו תקנת נגזל באשו. א"ל אי דקא טעין זוזי הכי נמי, לא צריכא דקא טעין מרגניתא, מי מותיב איניש מרגניתא בפספסתא אי לא, לא ידעינן, תיקו.
א"ל ר' יימר לרב אשי טענו כסא דכספא מאי. פי' במדליק את הבירה. א"ל חזינן אי איניש אמיד הוא למיהוי ליה כסא דכספא, אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה מישתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה.
א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב מה בין גזלן לחמסן, א"ל גזלן לא יהיב דמי, חמסן יהיב דמי, א"ל אי יהיב דמי חמסן קריית ליה, הא אמ' רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני, א"ל הא דאמ' רוצה אני, והא דאמ' לאו רוצה אני. ירושלמי [פ"ו ה"ז] חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צריר ואירעו אונס, אהן הוה אמ' סיגין הוה מלאי, ואהן הוה אמ' מיטקסין הוה מלאי, אתא עובדא קומי רב ואמ' הרי זה נשבע ונוטל.
<h2>דף סב:</h2>
מתני'. גץ היוצא מתחת הפטיש כול'. ואין הלכה כר' יהודה דרבים פליגי עליה, ובשילהי הבית והעלייה [ב"מ קי"ח ע"ב] איתוקם בשיטה. אמ' רב הונא דרש (בר) [רב] נתן בר מניומי משמיה דרבא נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכ' וכמבוי. תניא בתוספתא [פ"ו הל' כ"ח] ר' יהודה אומ' בנר חנוכה פטור מפני שהניחה ברשות, וחכמ' אומ' בין זה ובין זה חייב כגון אילו (מסבבין) [מסככין] על פתחי חנויותיהן ברשות הרבי' בחג אע"פ שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן חייב.
מרובה מידת תשלומי כפל ממידת תשלומי ד' וה', שמידת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים, ומידת תשלומי ד' וה' אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שנ' [שמות כ"א] כי יגנוב איש שור או שה. אין הגונב מאחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ומוכר מאחר הגנב משלם תשלומי ד' וה'. ב. [ע' ע"א] גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, או על פי שנים אחרים, משלם תשלומי ד' וה', גנב ומכר בשבת, [גנב] ומכר לע"ז, גנב וטבח ביום הכיפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ד' וה', גנב וטבח לרפואה ולכלבים, השוחט ונמצאת טרפה, והשוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה', ור' שמע' פוטר בשני אילו. ג. [ע"ב ע"ב] גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל, גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים ונמצאו זוממין, הראשונים משלמין לו תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי (ארב' וחמ') שלשה, נמצאו האחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין לו תשלומי שלשה, אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שנייה, אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם כן אין גניבה ואין טביחה ואין מכירה. ד. [ע"ד ע"ב] גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד, או על פי עצמו, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה', גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לע"ז, גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה', ר' שמע' אומ' קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ד' וה' ושאינו חייב באחריותן פטור. ה. [ע"ח ע"ב] מכרו חוץ מאחד ממאה שבו, או שהיתה לו בו שותפות, השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ו. [ע"ט ע"א] גנב מרשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן, או שגנב חוץ מרשותן וטבח ומכר ברשותן, או שגנב וטבח ברשותן ומכר חוץ מרשותן משל' תשלומי ד' וה', אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותן פטור. ז. היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור, הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב, נתנו לבכורת בנו, או לבעל חובו, או לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר, והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור, הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב. ח. [ע"ט ע"ב] אין מגדלין בהמה דקה בארץ יש', אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ יש'. אין מגדלים תרנגולים בירושל' מפני הקדשים, ולא כהנים שבארץ יש' מפני התרומות. לא יגדל אדם חזירים בכל מקום. לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אין פורשין נשבין ליונים אלא אם כן רחוק מן היישוב שלשים ריס.
<h2>דף סג:</h2>
מרובה מידת תשלומי כפל כול'. תנן התם היכן פקדוני ואמ' לו אבד, משביעך אני ואמ' אמן, (חייב) והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן, ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, היכן פקדוני ואמ' לו נגנב משביעך אני ואמ' אמן, והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל, ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. קתני טוען טענת גנב הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל טוען טענת אבדה אינו משלם תשלומי כפל, וטוען טענת גנב נמי בשבועה הוא משלם אבל בלא שבועה לא משלם, מנהני מילי, דת"ר אם ימצא הגנב [שמות כ"ב] בגנב עצמו הכת' מדבר, אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, מאי משמע אמ' רבא אם לא ימצא הגנב כמה שטען אלא הוא גנבן ישלם שנים, וממאי דבשבועה, דתניא ונקרב בעל הבית אל האלהים [שם], לשבועה, לשבועה אתה אומ' או אינו אלא לדין, פי' אתה אומר לשבועה דדוקא כשנשבע לשקר אז משלם תשלומי כפל, או אינו אלא לדין, שמשעה שטען טענת גנב בבית דין מתחייב בכפל, ת"ל [שם] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, נאמרה שליחות יד למעלה ונאמרה שליחות יד למטה מה שליחות יד האמורה למטה שבועה אף כאן נמי שבועה. אמ' ר' חייה בר אבה א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'.
<h2>דף סה.</h2>
אמ' רב קרן כעין שגנב, תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין, מאי טעמ' דכת' גניבה וחיים, [א]מאי קאמ' רחמ' חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב, פי' דכת' [שמות כ"ב] אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים, דלא ליכתוב חיים ומסתמ' חיים משמ', כיון דכת' לעיל מיניה [שם כ"א] וטבחו או מכרו והשתא כת' אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' חיים משמע, ולמה לי למיכתב חיים, אלא למידרש ביה אחייה לקרן כעין שגנב, שאם גנב בהמה דשויא ארבעה זוזי בשעת הגניבה והוכחשה מאיליה או הוזלה ולא שויא השתא אלא זוזא, אע"ג דליכא שום שינוי אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו שאומ' בגזילה דתנן [צ"ו ע"ב] גזל בהמה והכחישה עבדים והכחישן אומ' לו הרי שלך לפניך, דכת' [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל [ס"ו ע"א], וכיון דליכא התם שינוי אומ' לו הרי שלך לפניך, אבל בגניבה אחמר ביה רחמ' דאע"ג דאיתיה בעיניה ואין בו שום שינוי צריך ליתן לו ד' זוזים כדהוות שויא בשעת גניבה, משום דכת' חיים בגניבה אחיוה לקרן כעין שגנב, וה"ג בירושל' בריש פר' הגוזל קמא [פ"ט ה"א] זה הכלל שהיה ר' יעקב אומ' כל גזילה שהיא קיימת בעיניה ולא נשתנת מברייתה אומ' לו הרי שלך לפניך, והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה.
אמ' רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמרה להאי שמעתא דתניא כחושה והשמינה משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב. פי' פיטם אותה הגנב ואחר כך שחטה משלם הכל כעין שגנב, והיאך אמ' רב תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין, ומהדר, משום דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת. פי' אם היתה משתמנת מאיליה, או נתייקרה בדמיה היה משלם הכל כדהשתא כדבעינן למימ' לקמן, אבל כיון שהוא פיטם אותה אינו דין שיקח הכל אלא כדמעיקרא. ת"ש שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב. פי' הכחיש אותה בידים על ידי מלאכה שעשה משלם הכל כעין שגנב, וקשיא לרב דאמ' תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין, ומהדר משום דאמרי' ליה מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא. פי' כיון דהוא הכחישה בידים דין הוא שישלם הכל כעין שגנב, אבל אם היתה נכחשת מאיליה אז היה משלם כשעת העמדה בדין.
אלא כי קאמ' רב ביוקרא וזולא. פי' דאתי ממילא בלי מעשה הגנב, היכי דמי אילימ' דמעיקרא הויא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה, לימ' פליגא דרבא אדרב, דאמ' רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא הוות שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה, תברה או שתייה משלם ארבעה, איתבר ממילא משלם זוזא. פי' כיון דהוקרה מאיליה ואין שם שינוי כל היכא דקימ' [ברשותיה דמריה קימא] והיה חייב להחזירה לבעליה כמות שהיא, אם כן השתא דקא עביד מעשה בידים ושתייה או תברה השתא הוא דקא גזיל לה מיניה הילכך משלם ארבעה כדהשתא, אבל אי איתבר ממילא שלא עשה בה שום מעשה בידים אינו משלם אלא זוזא שאינך יכול לחייבו אלא על שעת הגזילה ובשעת הגזילה זוזא הוא דשויא, והשתא נמי כי טבח ומכר דקא עביד מעשה בידים יש לו לשלם הכל כדהשתא דלא גרע גנב מגזלן והיכי אמ' רב קרן כעין שגנב, ומהדר כי קאמר רב דמעיקרא הוות שויא ד' זוזי ולבסוף שויא לה זוזא. פי' שאין כאן מעשה בידים אלא הוזלה מאיליה והוא הדין נמי אם הוכחשה מאיליה, קרן משלם כעין שגנב, לא מיבעיא השתא דליתיה דלא מצי למימ' ליה הרי שלך לפניך דמשלם כעין שגנב, אלא אע"ג דאיתי' דלא טבח ומכר משלם כעין שגנב, דדוקא בגזילה היכא דאיתיה בעיניה אומ' לו הרי שלך לפניך אבל בגניבה לא, דרחמ' אחמר ביה ואמ' אחייה לקרן כעין שגנב, אבל תשל' ד' וה' כיון דבשעת טביחה הוזלה, ואילו הוה גזלה הוה אמ' ליה הרי שלך לפניך דכל היכא דקימה ברשות' דמרה קימ' כיון שלא נשתנת, השתא נמי דטבח ומכר משלם כדהשתא, דדוקא בקרן דגניבה אחמר רחמ' ואמ' אחייה לקרן כעין שגנב אבל בתשלומי ד' וה' לא.
<h2>דף סה:</h2>
אמ' ר' אילעא גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו, טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר. פי' וכיון דשינוי הוא וקניא בשינוי אינו משלם אלא בין כפל בין קרן כעין שגנב.
<h2>דף סו.</h2>
אמ' רבה שינוי קונה כתיבה ותנינה, כתיבה [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה אשר גזל, מה ת"ל אשר גזל, אלא אם כעין שגזל שלא נשתנה יחזיר הגזילה ואי לא דמי בעלמ' בעי שלומי. תנינה [צ"ג ע"ב] הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאו בגדי' משלם כשעת הגזילה. ייאוש אמור רבנן דליקני מיהו לא ידענא אי דאורייתא אי דרבנן, אי דאוריתא מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מריה מיני' מקמי דתיתי לידיה קני ליה, האי נמי כיון דמייאש מריה קני, או דילמ' אבידה היא דכי אתאי לידיה בהיתירא אתאי לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דאמור רבנן דניקני מפני תקנת השבים, ורב יוסף אמ' ייאוש כדי לא קני ואפי' מדרבנן, אע"ג דקימ' לן [גיטין ע"ד ע"ב] רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה, הכא הלכה כרב יוסף משום דאמוראי טובא פליגי בהא מילתא כדבעינן למימ' לקמן.
<h2>דף סו:</h2>
איתיביה אביי לרב יוסף עורות [של] בעל הבית מחשבה מטמ', ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן. פי' העור אע"פ שהוא מעובד אינו מקבל טומ' עד שיעשה ממנו כלים כדכת' [במדבר ל"א] וכל כלי עור, ואם היה העור שלם וחישב עליו בעל הבית לעשותו כלי כמות שהוא שלם, כגון לעשותו שולחן לאכול עליו, או שטיח לשכב עליו, במחשבה בלבד ירדה עליו טומ' אע"פ שלא עשה בו שום מעשה לקצעו, אבל עורות העבדן אין מחשבה מטמאתן עד שיעשה בו מעשה, דדוקא בעל הבית שאינו עשוי למכור עורותיו קובעתן מחשבתו לטומ', אבל העבדן העשוי למכור עורות אין מחשבתו קובעתן שאע"פ שחישב עליו היום להשתמש בו, אם יבוא שום אדם לקנותו ימכרהו לו לפיכך אין מחשבתו מחשבה קבועה, של גנב מחשבה מטמאתן, ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן, ר' שמע' אומ' חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן, ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים. פי' ת"ק סבר סתם גניבה היא ייאוש בעלים דמימ' אמ' מי יימר דמישתכח גנבא, אבל סתם גזילה לא הוי ייאוש בעלים דמימ' אמ' אע"ג דהוא גברא אלמא למחר תבעינא ליה בדינא, ור' שמע' סבר אדרבה איפכא מיסתברא, גזלן דידע ליה ולא מצי למיקם קמיה משום דהוא גברא אלמא מייאש, אבל גנב דלא ידע ליה לא מייאש דאמ' בחישנא עד דמשכחנא ליה, וכיון דלא מייאש אישתכח דלא דידיה הוא ומחשבתו לא הויא מחשבה, אלמ' ייאוש כדי קני. אמ' רבא הא מילתא קשיא בין רבה לרב יוסף עשרין ותרתי שנין ולא אישתנאי עד דיתיב רב יוסף ואשנייה שינוי השם כשינוי מעשה דמי, התם מעיקרא עצים מיקרו והשתא כלים, הכא נמי מעיקרא משכא והשתא אברזין. פי' כך היו קורין עור העשוי לשולחן או לשטיח, וכיון שיש כאן שינוי השם וייאוש קונה אבל לעולם ייאוש כדי לא קאני.
<h2>דף סז.</h2>
אמ' עולא מניין לייאוש שאינו קונה שנ' [מלאכי א'] והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנה, אף גזול דלית ליה תקנה כלל. [ס"ז ע"ב] רבא [אמר] קרבנו ולא הגזול, אימת אילימ' לפני ייאוש פשיטא. פי' (שמה) [שאינו] יכול להקדיש דבר שאינו שלו, אלא לאו לאחר ייאוש וש"מ ייאוש כדי לא קני ש"מ. ובפ' הניזקין [גיטין נ"ה ע"א] אמרי' אמ' עולא דבר תורה חטאת גזולה בין נודעה בין לא נודעה [אינה] מכפרת, מאי טעמ' ייאוש כדי לא קני כול', ואי קשיא ממאי דאמרי' לקמן בפ' הגוזל ומאכיל [קי"ד ע"א] תנן התם עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן וכול' פלוגתא דת"ק ור' שמע' כדכתבינן לעיל, אמ' עולא מחלוק' בסתם אבל בידוע דברי הכל ייאוש קונה, יש לתרץ כדתריץ רב יוסף לעיל דאיכא ייאוש ושינוי השם ומשו' הכי קונה בידוע שנתייאש אבל לעולם ייאוש כדי לא קאני.
<h2>דף סז:</h2>
אין הגונב מאחר הגנב כול'. פי' דכת' [שמות כ"ב] מבית האיש ולא מבית הגנב שאינו איש דלאו דידיה הוא. אמ' רב לא שנו אלא לפני ייאוש אבל לאחר ייאוש קנאו גנב ראשון וגנב שיני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון, וקסבר רב ייאוש כדי קאני.
<h2>דף סח.</h2>
איתמר המוכר לפני ייאוש רב נחמן אמ' חייב ומכרו אמ' רחמנ' לא שנא לפני ייאוש ולא שנא לאחר ייאוש, ורב ששת אמ' פטור חיוביה לאחר ייאוש הוא דאהנו מעשיו, אבל לפני ייאוש דלא אהנו מעשיו לא מיחייב, ותרויהו סביר' להו דייאוש כדי לא קני ולא אמרי' שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ואף ר' אלעזר סבר חיוביה לאחר ייאוש הוא דקסבר ייאוש כדי לא קני, ור' יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר ייאוש דייאוש כדי לא קני, וריש לקיש סבר חיוביה לפני ייאוש אבל לאחר ייאוש קנה ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, וקם ליה ריש לקיש כרב דייאוש כדי קאני, וקימ' לן [יבמות ל"ו ע"א] דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [ביצה ד' ע"ב], כל שכן דכל הני אמוראי רב נחמן, ורב ששת, ועולא, ורבא, סבירא להו דייאוש כדי לא קני. והכי נמי אשכחן לרב כהנא דאמ' ייאוש כדי לא קני דאמרי' בריש פ' לולב הגזול [סוכה ל' ע"א] אמ' להו רב כהנא להנהו אונכרי כי זבניתו אסא מגוים ליגזו אינהו וליתבו לכו, מאי טעמ' סתם גוים גזלי ארעתא מישר' נינהו וקרקע אינה נגזלת, ליגזו אינהו כי היכי דליהוי ייאוש בעלים בידא דידהו ושינוי רשות בידיכו, ואי קשיא דהכא אמ' ר' יוחנן דייאוש כדי לא קני, ובריש פר' לולב הגזול אמ' דייאוש כדי קני, דג"ה [כ"ט ע"ב] לולב הגזול והיבש פסול, קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שיני כול', בשלמ' ביום טוב ראשון בעינן לכם משלכם אלא ביום טוב שיני מאי טעמ', א"ר יוחנן משום ר' שמע' בן יוחי משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנ' [מלאכי א'] והבאתם גזול את הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא אף גזול דלית ליה תקנתא לא שנא לפני ייאוש ולא שנא לאחר ייאוש, בשלמ' לפני ייאוש לאו דידיה הוא, אלא לאחר ייאוש הא קנייה אלא לאו משום מצוה הבאה בעבירה, אלמ' דסבירא ליה לר' יוחנן ייאוש כדי קני, יש לומ' דההיא משמיה דר' שמע' בן יוחי קאמ' וליה לא סבירא ליה.
<h2>דף סח:</h2>
א"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.
<h2>דף ע.</h2>
אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. פי' שטר הרשאה, אמ' ליה רב אשי לאמימר מאי טעמ' אמ' ליה משום דר' יוחנן דאמ' גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. פי' וכגון שאינו רוצה לתתם לו וצריך להכריחו בבית דין דומיא דגזל, איכא דאמרי אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפרי כתבינן. פי' אם יש עדים שאינו יכול לכפור לו דלא מיחזי כשיקרא אע"פ שצריך להוציאו בדיינין דומיא דגזל כתבינן, ופליגא דר' יוחנן, ויש לומ' לא פליגא דר' יוחנן, דעד כאן לא אמ' ר' יוחנן אלא להקנותו קנין גמור, אבל הרשאה שמרשה אותו לדון ולהוציא ולהביא לו כדי שלא יוכל הלה לומ' לאו בעל דברים דידי את יכול, והכי אשכחן נמי במלוה על פה שאין אדם יכול להקנותה קנין גמור לחברו שתהא שלו ואפי' על ידי קרקע מפני שמלוה להוצ' ניתנה ואינה בעין, אבל להרשות חברו עליה שילך וידון עמו ויוציא מידו ויביא לו יכול, והילכת' כנהרדעאי וכלישנא בתר'. עיין בערך פ"א בספר המכריע.
ואמרי נהרדעאי כל אורכתא דלא כת' בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה מששא, מאי טעמ' משום דאמ' ליה אידך לאו בעל דברים דידי את, אמ' אביי ואי כתב בה למחצה לשליש ולרביע מיגו דמישתעי דינא לפלגא מישתעי נמי אכולה, אמ' אמימר ואי תפש לא מפקי' מיניה. פי' אי תפש השליח הממון שעיכבו לעצמו לא מפקינ' מיניה, רב אשי אמ' מדכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי שליחא שוייה ואינו יכול לעכב הממון לעצמו, איכא דאמרי אמ' רב אשי שותפא שוייה למאי נפקא מינה למיתפש פלגא והילכת' שליחא שוייה [ולא שקיל מידי]. כתב בעל הלכות גדול' איתמר משמיה דמר רב יהודאי גאון ז"ל דאמ' קימ' לן דשליחא שוייה, הילכך אי בעי לבטולי שליחותיה ולאורוכי איניש אחרינא מצי למיעבד הכי.
<h2>דף ע:</h2>
מתני'. גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם כול', לימ' מתני' דלא כר' עקיב' דאי ר' עקיב' האמ' דבר ולא חצי דבר, דתניא, א"ר יוסי כשהלך אבה חילפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אמ' לו הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, ושנייה בפני שנים, ושלישית בפני שנים מהו, אמ' לו הרי זו חזקה, אמ' לו אף אני אומ' כן, אלא שר' עקיב' חלוק בדבר שהיה ר' עקי' אומ' דבר ולא חצי דבר, פי' והכא נמי עידי טביחה חצי דבר הוא דאי לאו עידי גניבה מצי למימ' דדידיה קא טבח, אמ' אביי אפי' תימ' ר' עקיב' מי לא מודה ר' עקיבה בשנים אומ' קידש ושנים אומ' בעל דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קידושין כיון דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה דבר הוא, הכא נמי אע"ג דעידי טביחה צריכין לעידי גניבה כיון דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה דבר הוא. ורבנן האי דבר מאי דרשי ביה למעוטי שנים אומ' אחת בגבה ושנים אומ' אחת בכריסה, הני אמרי קטנה היא והני אמרי קטנה היא. פי' כיון שבפעם אחת [יש להם לעדים] לבדוק ולראות אם יש לה שתי שערות ולא בדקו אלא חצי הגוף שאלה בדקו הגב ולא הכרס ואלה בדקו הכרס ולא הגב, נמצא שלא ראו שני עדים אלא חצי ראייה וזהו חצי דבר שמיעטה תורה ולא אמרי' יצטרף חצי דבר זה עם חצי דבר זה, אבל שני חזקה כיון שאין ראייתם כאחת כל שנה ושנה דבר חשוב בפני עצמו, ואפי' אין לו עדים אלא על כל יום ויום מצטרפין הואיל ואין ראייתם כאחת ולא מיעטה תורה אלא דבר שראייתו כאחת ולא ראו אלא חציו.
<h2>דף עא.</h2>
גנב וטבח ביום הכיפורים, ואמאי נהי דקטלא ליכא מלקות איכא, וקימ' לן דאין לוקה ומשלם, אמרי הא מני ר' מאיר היא דאמ' לוקה ומשלם, אמ' ר' יוחנן הטובח על ידי אחר חייב, וכי זה חוטא וזה מתחייב, והא קימ' לן [קידושין מ"ב ע"ב] דאין שליח לדבר עבירה, אמ' רבא שני הכא דאמ' קרא [שמות כ"א] וטבחו או מכרו, מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר, דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח, דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח.
תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית, ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים, מאי טעמ' דר' יוחנן הסנדלר כדדרש ר' חייה אפיתחא דבי נשיאה ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם [שמות ל"א], מה קודש אסור באכילה אף מעשי שבת אסורין באכילה, אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשי שבת אסורין בהנאה ת"ל לכם שלכם יהא, יכול אפי' בשוגג ת"ל [שם] מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג, פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמ' מעשה שבת דאוריתא, וחד אמ' מעשה שבת דרבנן, מאן דאמ' דאוריתא כדאמרן, ומאן דאמ' דרבנן אמ' קרא קודש היא, היא קדש ואין מעשיה קודש. פי' רב אחא ורבינא כר' יוחנן הסנדלר סבירא להו, דאי כר' יהודה ור' מאיר הא אפילו מדרבנן לא אסרי לאחרים, ובמה שהיו אוסרים פשיט' ודאי דקנסא מדרבנן הוא דקא קנסי וליכא למיפלג אליבא דידהו, אלא ודאי כר' יוחנן סבירא להו, וכיון דהני סבירא להו כר' יוחנן הילכת' כותיה. ואע"ג דבהכל שוחטין [חולין ט"ו ע"א] אמרי' אמ' רב חנן בר אמי כי מורי רב לתלמידיה מורה להו כר' מאיר, וכי דריש בפירקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ, כיון דהני בתראי פליגי עליה הלכה כותיהו, והילכך כל מעשי שבת שעושה יש' משומד כגון אם אפה פת בשבת אותה הפת אסורה באכילה לעולם מדרבנן דקימ' לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, ואין לומ' דרב אחא ורבינא לפרושי מילתיה דר' יוחנן קאתו ולדידהו לא סבירא להו כותיה דאם כן הוה להו למימ' מעשה שבת לר' יוחנן חד אמ' דאורית' וחד אמ' דרבנן, והשתא דאמרי מעשה שבת סתם ש"מ סברא דנפשיהו קאמרי ופסק הלכה אתו לאשמועינן דסבי' להו כר' יוחנן הסנדלר.
<h2>דף עא:</h2>
גנב משל אביו כול'. בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו, חמשה בקר [שמות כ"א] אמ' רחמ' ולא חמשה חצאי בקר, או דילמא חמשה בקר אמ' רחמ' ואפי' חמשה חצאי בקר, אמ' ליה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פי' ברישא תני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' (ובסיפא תני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה'), ובסיפא תני גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה', ואמאי נהי דזכה במנתא דידיה קודם שטבח ומכר ישלם תש' חמשה חצאי בקר לאחיו בעבור חלקו, אמ' ליה רישא קרינא ביה וטבחו או מכרו כולו באיסורא, סיפא לא קרינא ביה וטבחו או מכרו כולו באיסורא.
<h2>דף עב.</h2>
השוחט ונמצאת טרפה כול'. פי' ת"ק סבר אע"ג דלא חזיא לאכילה שחיטה היא, ור' שמע' סבר כל שחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה, אמ' ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי ש"מ אינה לשחיטה אלא לבסוף, דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא איתסרא אידך לאו דמריה קטבח, אמ' ליה רב אחא בריה דרבא כי מחייב נמי אההוא פורתא קא מחייב, אמ' ליה רב אשי לא תידחייה וטבחו כולו בעינן וליכא, ואלא קשיא למאן דאמ' ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והמפגל בתחילת שחיטה הוי פיגול, א"ל הכי אמ' רב גמדא משמיה דרבא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים דבגמר שחיטה איתסרו ומתחייב לשלם.
<h2>דף עב:</h2>
מתני'. גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין כול'. איתמ' עד זומם אביי אמ' למפרע הוא נפסל, ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא נפסל. אביי אמ' למפרע הוא נפסל מההיא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד, רבא אמ' מיכן ולהבא הוא נפסל, אמ' לך עד זומם חידוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דצייתת אהני ציית אהני הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. אמ' רב ירמיה מדפתי עבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא, רב אשי אמ' הילכת' כאביי, והילכת' כותיה דאביי ביע"ל קג"ם. בפ' אחד דיני ממונות תנן [סנהדרין ל"ב ע"א] אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנ' [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם, ואמרי' בגמ' בדיני [ממונות] מי בעינן דרישה וחקירה, ורמינהי שטר שכת' זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על זה והלא [ביום פלוני] עמנו הייתם במקום פל' השטר כשר ועדיו כשרין, חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו, [ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה היכי אמרי' שמ' איחרוהו וכתבוהו] ואמאי כשרין והא תנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין, אי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין, אמ' ר' חנינה דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנ' משפט אחד יהיה לכם, מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה שלא ינעול דלת בפני לוין, רבא אמ' מתני' דהכא בדיני קנסות, ואידך בהודאות והלואות, רב פפא אמ' כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש, דריש לקיש רמי כת' [שם י"ט] בצדק תשפוט עמיתך וכת' [דברים ט"ז] צדק צדק תרדוף, הכיצד כאן בדין מרומה, וכאן בדין שאינו מרומה, ואע"ג דאמרי' הכא דאין הזמה בשטר דאמרי' שמא איחרוהו וכתבוהו, היכא דמסהדי קמיה דיינא ולא איחרוהו אלא בזימניה כתבנוהו יש בו דין הזמה והשטר פסול, ולפסולי עדים למפרע לא מיפסלי מזימנא דשטרא אלא מזמן דחתמן ביה, דבשעה דחתמי ביה הויא שעת עדותן כדאמרי' [כתובות י"ח ע"ב] העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואי כת' בשטר בא' בניסן ולא חתמו בו אלא בא' באייר והוזמו בא' בסיון, מא' באייר הם נפסלין למפרע ולא מאחד בניסן, ושטרא ודאי הוי פסול, הילכך אין העדים נפסלין למפרע אלא משעה שנתברר שחתמו בו דהיא שעת הגדת עדותן.
<h2>דף עג:</h2>
לימא כתנאי היו מעידין אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח כול', עד אלא הכא בתוך כדי דיבור קמיפלגי, דרבנן סברי תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, ור' יוסי סבר כדיבור דמי, וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי, והתנן [תמורה כ"ה ע"ב] הרי זו תמורת עולה תמורת שלמי' הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר, א"ר יוסי אם לכן נתכוין מתחילה אע"פ שאי איפשר לקרוא שני שמות כאחת דבריו קיימין. אבל משאמר תמורת עולה נמלך ואמ' תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה, והוינן בה נמלך פשיטא, ואמ' רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרי', אמרי תרי תוך כדי דיבור הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך ר', וחד כדי שאלת הרב לתלמיד, כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך ר' דנפיש, כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה. וקשיא לי דהכא אמרי' דאפי' ר' יוסי דסבר תוך כדי דיבור כדיבור דמי דוקא כדי שאלת הרב לתלמיד אבל כדי שאלת תלמיד לרב לית ליה, ובפ' קמ' דמכות [ו' ע"א] אמרי' א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מיכדי תוך כדי דיבור היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוו, ובפ' מי שאמר הריני נזיר תנן [נזיר כ' ע"ב] מי שאמ' הריני נזיר ושמע חברו ואמ' ואני ואני כולן נזירין, ואמרי' עלה בגמ' יתיב ריש לקיש קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמ' והוא שהתפישו כולן בתוך כדי דיבור, וכמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום, וכמה כדי שאלת שלום כדי שאלת תלמיד לרב, תניא נמי הכי כמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום, וכמה כדי שאלת שלום כדי שאלת תלמיד לרב, אלמ' אפי' כדי שאלת תלמיד לרב אמרי' תוך כדי דיבור כדיבור דמי, ואע"ג דר' יוסי לא סבר הכי אין הלכה כר' יוסי, ומיהו קשיא לי דהא רבנן אפי' כדי שאלת הרב לתלמיד לית להו ואנן כמאן קימ' לן דאפי' כדי שאלת תלמיד לרב אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי, ובפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ט ע"ב] אמרי' והילכת' תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז וקידושין. פי' השוחט בהמה לע"ז ובתוך כדי דיבור חזר בו לא מהניא ביה חזרה והיה תקרובת ע"ז שהיא אסורה בהנאה, והמקדש את האשה ובתוך כדי דיבור חזר בו אין חזרתו חזרה ומקודשת היא, ובפ' בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] אמרי' והילכת' תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש.
<h2>דף עד:</h2>
גנב משל אביו [ומת אביו] ואחר כך טבח ומכר פטור מתשלומי ד' וה'. פי' משום דכיון דמית אביו קודם שטבח ומכר אית ליה מנתא בהדיהו, ובעינן וטבחו או מכרו כולו באיסורא וליכא כדאמרן לעיל [ע"ב ע"א].
מתני'. גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד כול'. על פי עד אחד פשיטא, אמרי הא קמ"ל על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד מה על פי עד אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב.
אמ' רב הונא אמ' רב מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה ברבן גמל' שסימא עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה, ובא ומצאו לר' יהושע אמ' לו יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמ' לו במה. פי' שהמשחרר עבדו עובר בעשה דכת' [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו, אמ' לו שסימתי את עינו, אמ' לו אין בדבריך כלום שהרי אין לך עדים, הא יש לו עדים חייב, ש"מ מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב, אמ' ליה שאני רבן גמליאל דלאו בפני בית דין הודה, והא ר' יהושע אב בית דין הוה, אמרי שלא בבית דין הוה.
<h2>דף עה.</h2>
איתמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים רב אמ' פטור, ושמואל אמ' חייב, אמ' רב המנונא מיסתברא מילתיה דרב באומ' גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי זה חייב עצמו בקרן. פי' אע"פ שאינו משלם כפל על פי עצמו מכל מקום משלם קרן על פי עצמו, וכיון שחייב עצמו בקרן בהודאתו הויא הודאה חשובה לפוטרו מן הכפל ואע"פ שבאו עדים, אבל אמ' לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמ' טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פט(ו)ר עצמו מכלום. פי' הודאה דטביחה ומכירה לא חשיבא הודאה לפוטרו, שזה שהודה יודע היה שלא יפסיד כלום בהודאתו ומפני זה הודה, הילכך אם באו עדים לאחר מיכן שטבח ומכר משלם על פיהם ולא תפטרנו הודאתו שקדם והודה. איתמר נמי אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן אמ' גנבתי ובאו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן, אבל אמ' לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמ' טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר את עצמו מכלום. אמ' רב אשי מתני' ובריתא דיקא, מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה', ליתני גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו אינו משלם אלא קרן למה לי דתני גנב על פי שנים, [ע"ה ע"ב] אלא לאו הא קמ"ל גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, הוא דלא חייב עצמו בקרן דאמרי' על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה על פי עד אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדיה מיחייב, על פי עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב, אבל גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו דחייב עצמו בקרן לא אמרי' על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד. בריתא דתניא ראה עדים ממשמשין ובאין ואמ' גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן, למה לי למיתני אמ' גנבתי אבל לא טבחתי, ניתני אמ' גנבתי או טבחתי או מכרתי פטור, אלא הא קמ"ל טעמ' דאמ' גנבתי הוא דחייב עצמו בקרן דפטור, אבל אמ' לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמ' טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר דלא חייב עצמו בקרן חייב, אלמ' הודאה דטביחה לאו הודאה היא, אע"ג דקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, הכא הלכה כרב וכדפרשה רב המנונא, דהא ר' יוחנן קאי כותיה, וקימ' לן [עי' ביצה ד' ע"א, עירובין מ"ז ע"ב] דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ותו דרב אשי דהוא בתרא דייק מתני' ובריתא כוותיה דר' יוחנן. ובאיזו הודאה מיפטר אע"פ שבאו עדים לבסוף, דוקא אם הודה בפני בית דין, אבל אם הודה לו חוץ לבית דין בפני עדים ואפי' בפני הדיינים הודה אם היו עומדים חוץ לבית דין לא הויא הודאה, ואם באו עדים אחר כן משלם כפל על פיהם מדקאמרן לעיל [ע"ד ע"ב] שני רבן גמל' דלאו בפני בית דין הודה, והא ר' יהושע אב בית דין הוה, אמרי שלא בבית דין הוה, אלמ' אין הודאתו חשובה לפוטרו אלא בפני בית דין דהינו מושב קביעותם, ולא מיבעיא אם הודה [מעצמו דהויא הודאה אלא אפי' הודה] מחמת פחד העדים שידע שהיו מזומנים להעיד עליו וקדם והודה פטור, כדתניא ראה עדים ממשמשין ובאין ואמ' גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן שהרי מכפל נפטר בהודאתו, וכיון דאיפטר מכפל איפטר מתשלומי ד' וה', ואע"פ שלא הודה על הטביחה ועל המכירה דתשלומי ד' וה' אמ' רחמ' ולא תשלומי ג' וד' דכי מדלית כפילא מהתם אישתיור ג' וד'. גנב וטבח בשבת כול'. פי' פטור מתשלומי ד' וה' דקם ליה בדרבה מיניה.
<h2>דף עו.</h2>
גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה'. פי' דכיון דאקדשיה כי קא טבח לאו דמריה קא טבח אלא דהקדש קא טבח, ורחמ' אמ' [שמות כ"ב] וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש, וכגון שהקדישו לאחר ייאוש דקני ליה הקדש בייאוש ושינוי רשות, דאי לפני ייאוש אין לו כח להקדיש דאיש כי יקדיש את ביתו אמ' רחמ' [ויקרא כ"ז] מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו [לעיל ס"ח ע"ב], בשלמ' טביחה לא מיחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמריה קא טבח, אלא משום דהקדישו ניחייב, מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, ואסיק מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראוב' והשתא תורא דשמעון, אבל הקדישו לשמים מעיקרא תורא דראוב' והשתא נמי תורא דראובן. פי' שאם הוא קדשי מזבח צריך להקריבו לשם בעליו, ואם קדשי בדק הבית כשפודהו מוסיף עליו חומש מפני שהוא בעליו ושאר כל אדם אין מוסיפין חומש.
ר' שמעון אומ' קדשים שהוא חייב באחריותן חייב כול'. אוקימנא דר' שמעון אמילתא אחריתי קאי והתם קאי אין הגונב מאחר הגנב משלם תשלומי כפל, וכן הגונב הקדש מבית הבעלים פטור מאי טעמ' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, ר' שמעון אומ' קדשים שחייב באחריותן חייב מאי טעמ' וגונב מבית האיש קרינא ביה דדבר הגורם לממון כממון דמי, ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינא ביה וגונב מבית האיש, ואי קשיא כיון דהתם קאי אמאי נטרינהו לרבנן עד השתא ולא איפליג עליהו התם, תשובה אע"ג דאמרינן התם קאי לא קאי אלא הכא, דקאמ' ת"ק גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר אינו משלם ד' וה' אלמ' הטובח מן ההקדש פטור וכן הגונב, וטעמ' דמילתא משום דכת' מבית האיש ולא מבית הקדש, והתם קאי ר' שמע' ואמ' יש לך קדשים שאם גנבם וטבחם חייב בד' וה' אם היו קדשים שחייב באחריותן דדבר הגורם לממון כממון דמי, והאי דקאמ' התם קאי משום דטעמ' דת"ק התם הוא.
<h2>דף עח:</h2>
מתני'. מכרו חוץ מאחד ממאה שבו כול'. מאי חוץ מא' ממאה שבו, אמ' רב חוץ מדבר הניתר עמה בשחיטה, ולוי אמ' חוץ מגיזותיה, וכן תני לוי במתניתיה חוץ מגיזותיה, מיתיבי מכרה חוץ מידה, חוץ מרגלה, חוץ מקרנה, חוץ מגיזותיה אינו משלם תשלומי ד' וה', [ר' אומ' דבר המעכב בשחיטה אינו משל' תשלומי ד' וה'] ודבר שאינו מעכב בשחיטה משלם תשלומי ד' וה'. פי' דבר העושה אותה נבלה ששוב אינה מועלת שחיטתה לטהרה מידי נבלה כגון ירך וחלל שלה, ומפרקת ורוב בשר עמה, או אחד מן הסימנין ששוב אין כאן שני סימנין לטהרה מידי נבלה, אבל דבר שנעשת ממנה טרפה מיקריא שחיטה לאפוקה מידי נבלה כרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, ר' שמע' אומ' חוץ מקרנה אינו משלם תשלומ' ד' וה', חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ד' וה', בשלמא ללוי כת"ק, אלא רב דאמ' כמאן, אמרי רב דאמ' כי האי תנא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומ' מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה אינו משלם תשלומי ד' וה', חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ד' וה', במאי קמיפלגי ת"ק סבר וטבחו כולו בענן, ומכרו כולו בענן, ור' סבר מידי דהויא טביחה לאפוקי מידי דלא הויא טביחה, ומכרו דומיא דטבחו, ור' שמע' סבר קרנה דלאו למיגז קימא הויא שיור, גיזותיה דלמיגז קימי לא הוי שיור, ור' שמע' בן אלעזר סבר מידי דצריך טביחה הוי שיור, מידי דלא צריך טביחה לא הוי שיור, ומכרו דומיא דטבחו, וכיון דקם לוי כרבנן, ורב כר' שמע' בן אלעזר הלכה כלוי.
ת"ר הגונב את הקיטעת ואת החיגרת ואת הסומא, וכן הגונב בהמת השותפין חייב. פי' אע"ג דלא הוי כולו חייב בתשלומי ד' וה' דמאי דגנב כוליה טבח וכוליה זבין, ושותפין שגנבו פטורין, והתניא שגנבו חייבין, אמ' רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שגנב מחברו, כאן בשותף שגנב מאחרים. פי' הא דתניא שותפין שגנבו פטורין כגון שגנבו שותפין זה מזה דבעינן וטבחו או מכרו כולו באיסורא וליכא, ודוקא מתשלומי ד' וה' פטור אבל כפל מיחייב בכל דהו, והא דתניא שותפין שגנבו חייבי' שגנבו מעלמ' וטבחו ומכרו. איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחברו ושותפין שגנבו מעלמ' יהיו חייבין ת"ל וטבחו כולו בעינן וליכא, אמ' רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חברו, כאן בשותף שטבח שלא לדעת חברו. פי' אם גנבו השותפין מעלמ' והלך אחד מהם וטבחו שלא לדעת חברו פטור אף מחלקו דלית כאן וטבחו כולו באיסורא (וליכא), דבחלק חברו הוה ליה טובח ומוכר מאחר הגנב דפטור, וכיון דפטור מחלק חברו פטור נמי מחלקו דלית כאן וטבחו כולו באיסורא, אבל אם טבח לדעת חברו איכא וטבחו כולו באיסורא ומשלמין בין שניהן תשלומי ד' וה' כדאמרן תחת לרבות את השליח.
בעי ר' ירמיה מכרה חוץ משלשים יום מהו, חוץ ממלאכתה מהו, חוץ מעוברה מהו, אליב' דמאן דאמ' עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך, כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמ' עובר לאו ירך אמו הוא, מאי מי אמרי' כיון דמיחבר בה הוי שיור, או דילמ' כיון דלמיפרש מינה קאי לא הוי שיור תיקו. בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו, מי אמרי' האי דגנב האי לא זבין כוליה, או דילמ' הא לא שייר כלום.
<h2>דף עט.</h2>
ת"ר גנב ונתן לאחר וטבח, גנב ונתן לאחר ומכר חייב. דאע"ג דבכל התורה אין שליח לדבר עבירה הכא חייב מאי טעמ' וטבחו או מכרו, מה מכירה דלא איפשר דלאו על ידי אחר, אף טביחה על ידי אחר נמי מיחייב, גנב והקדיש, גנב והקיף, גנב והחליף, גנב ונתן במתנה, גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהקיפו, גנב ושילח סבלונות בבית חמיו חייב. פי' דכל הני כמכירה דמו. והא דתניא הכא גנב והקדיש חייב דאלמ' הקדיש כמכר דמי דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, לית הילכת' הכי משום דהא מתניתא פליגא אמתני' דתנן לעיל [ע"ד ע"ב] גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה', דאלמ' לא מחייב משום שהקדישו, ולא אמרי' מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, דכי מכרו להדיוט מעיקרא תור' דראובן והשתא תורא דשמע', אבל מכרו לשמים מעיקרא תורא דראוב' והשתא נמי תורא דראובן, וקימ' לן הלכ' כסתם מתני'.
מתני'. גנב מרשות הבעלים כול'. פי' אם גנב מרשו' הבעלים והוציא בחוץ וטבח ומכר חייב, דקנאו במשיכה וכי טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה', וכן כשגנב חוץ מרשותן כגון דהוה קאי באגם ומשכו והביאו ברשותן וטבח ומכר חייב שכבר קנאו במשיכה, וכן נמי גנב חוץ מרשותן וטבח ומכר חוץ מרשותן בכל אלה חייב דקנאו במשיכה, אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותן פטור, דכיון דלא משכיה ולא אפקיה לחוץ לא קנאו הגנב, וכשטבח הוה ליה כמזיק ממונו של חברו שאינו חייב אלא קרן הפחת שפיחתתו הטביחה, והאי דקתני מכר ברשותן פטור כגון שמת שם ולא משכו הלוקח בחוץ, שאם משכו הלוקח בחוץ אע"פ שבתוך רשו' הבעלים מכר במשיכתו של לוקח מתחייב הגנב תשלומי ד' וה'. היה מושכו ויוצא ומת ברש' הבעלים פטור, דאכתי לא קם ליה ברשו' גנב ואין כאן גניבה, אבל אם הגביהו או שהוציאו מרשו' הבעלים ומת חייב בתשלומי כפל, שההגבהה קונה בכל מקום ואפי' ברשו' הבעלים, וכשהוציאו לחוץ נמי קנאו במשיכה. נתנו לבכורת בנו, בעבור חמשת סלעים של פדיון הבן, או לבעל חובו ופרע בו חובו, או נתנו לשמור לשומר חנם ולשואל לנושא שכר והשוכר והיה מושכו ויוצא ומת ברשו' הבעלים פטור, הגביהו או שהוציאו מרשו' הבעלים נתחייב הגנב במשיכתן של אילו, והאי חייב דקתני האי כי דיניה והאי כי דיניה, כשנתנו לאחד מד' שומרין אין זו מכירה וכשמשכו השומר נתחייב הגנב כפל, וכשנתנו לבכורת בנו או לבעל חובו הויא לה מכירה, וכשמשכו הכהן או המלוה שהוא לוקח מתחייב הגנב במשיכתו תשלומי ד' וה', ואין לחלק ביניהן, דכי היכי דבגניבה הגנב התחיל ושלוחו גמר ונתחייב כפל הם הכי נמי במכירה הגנב התחיל ומכר לו והלוקח גמר כשמשך.
בפ' אילו נערות [כתובות ל"א ע"ב] בהיל' קמית' פליגי בהא מתני' רב אחא ורבינא, דרבינא אמ' משיכה קונה ברשות הרבים, ורב אחא אמ' אין משיכה קונה ברשות הרבים, ומוקי מתני' דתני הוציאו מרשו' הבעלים כגון שהוציאו לצידי רשו' הרב', ואע"ג דקימ' לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא [פסחים ע"ד ע"ב], הכא הלכה כרב אחא משום דאביי ורבא קיימי כותיה בפ' המוכר את הספינה בהילכת' קמייתא [ב"ב ע"ו ע"ב], ובהילכת' המוכר פירות [שם פ"ד ע"ב], ואע"ג דרב אחא ורבינא אינון בתראי ולית לן למיזל בתר אביי ורבא אלא בתר בתראי ולעולם תיהוי הלכה כרבינא, אפי' הכי הלכה כרב אחא משו' דחזינן דתלמ' מקשה התם הכי אי הכי משך ולא מדד קנה, משיכה ברשו' הרב' מי קניא והא אביי ורבא דאמ' תרויהו מסירה קונה ברש' הרב' ובחצר שאינה של שניהן, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, וקימ' לן אין התלמ' מקשה אלא מהלכה פסוקה, הילכך הילכת' בהא כרב אחא, והכי פסקי כולהו רבותא, ואי קשיא והא גרס' בפ' גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא בר מאומצא ביעי ומזירקי, וכיון דתלמ' לא פסק הילכת' כרב אחא אלא בהני תלת היכי מצינן למיפסק בהא כרב אחא, יש לומ' ההוא כללא לא מיירי אלא היכי דפליגי רב אחא ורבינא בלחוד, אבל הכא דקיימי אביי ורבא כרב אחא הילכת' כותיה.
א"ר אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. פי' שאין השומרין מתחייבין בשמירתן עד שימשכו ולא משעה שקיבלו עליהן לשמור, תניא נמי הכי כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין, וכשם שהקרקע נקנה בכסף, בשטר, ובחזקה, כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה.
<h2>דף עט:</h2>
א"ר אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'. פי' נחבא, והא לא משך, אמ' רב שמואל בר רב יצחק שהכישה במקל, אמרי וכיון דראוהו גזלן הוא, כיון דמיטמר מיניהו גנב הוא, ולאו גזלן הוא, ואלא גזלן היכי דמי א"ר אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנאמ' [ש"ב כ"ג] ויגזול את החנית מיד המצרי.
מתני'. אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישר' כול'. פי' אין מגדלין בהמה דקה בארץ יש' מפני שרועות בשדות ומחריבות ארץ יש', אבל בסוריא היא ארם צובה שכיבש דוד וכיבוש יחיד שכיבש דוד לעצמו ולא לחלק לכל יש' כמו שעשה יהושע, לאו שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ, ובחו' לארץ מותר לגדל דלא חיישי' ליישובה ואם יפסידו שדות אחרים ישלמו. אין מגדלין תרנגולין בירושלים אפי' יש' מפני היזק קדשים שאוכלין שם קדשים קלים ודרך תרנגולין לנקר באשפות ושמא יביאו כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשי'. לא יגדל חזירים כדמפרש לקמ'. לא יגדל את הכלב מפני שנושך ומנבח ואשה מפלת מיראתו. אין פורשין נשבין ליונים, מצודות ורשתות אלא אם כן רחוק מן היישוב שלשי' ריס שהן ארבעה מילין, שכל מיל הוא שבעה ריס ומחצה [יומא ס"ז ע"א].
<h2>דף פ.</h2>
ת"ר רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר יד על יד, וכן מי שנדר ליקח בית או לישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההגון לו, ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה שכל מי שיבוא עלי איני מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה, וכשבא דבר אצל חכמ' אמרו לא נתכוונה זאת אלא להגון לה.
<h2>דף פ:</h2>
ההוא שונרא דקטע ידא דינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבדה לבעלים, כיון דאמרת מותר להורגו, אסור לקיימו למה לי, מהו דתימא איסורא ליכא קמ"ל, וכיון דאמרת אין בו משום גזל מאי אין בו משו' השב אבדה לבעלים, אמ' רבינא לעורו. מיתיבי ר' שמע' בן אלעזר אומ' מגדלין כלבים כופריים וחתולות, לא קשיא הא באוכמא הא בחיורא. פי' הלבן מועד להזיק והא דרב אוכמא הוה, אוכמא בר חיורא הוה.
אמ' רב אחא בר פפא מתריעין על החיכוך בשבת. פי' מתריעין בקיבוץ הציבור ובתחינה ובשופרות ובחצוצ', ונר' לי דלא גרסי' בשבת דתנן בפ' ג' דתעניות [י"ד ע"א] על אילו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים או נהר, ועל ספינה המיטרפת בים, ודוקא על אילו מתריעין בשבת מפני שלא נוכל לשהות עד החול פן תאבד העיר והספינה, אבל דבר שנוכל להמתין ולהתריע בחול למה נתריע עליו בשבת, אלא ודאי בחול קאמ' ולא גרסי' בשבת. מיתיבי ועל שאר פורעניות המתרגשות ובאות בעולם על הציבור כגון חיכוך וחגב וצירעה וזבוב ויתוש ושילוח נחשים ועקרבים לא מתריעין אלא צועקין, אמרי לא קשיא כאן בלח כאן ביבש, דא"ר יהושע בן לוי שחין שהביא הקב"ה על מצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים.
והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפי' בשבת. פי' שטר המכירה, כותבין ס"ד אמ' רבא אומ' לגוי ועושה, ואע"ג דאמירה לגוי שבות משום יישוב ארץ יש' לא גזור רבנן, ומהכא מוכח דאין איסור אמירה לגוי שבות עומד במקום מצוה, עיין בערך נ"ז בספר המכריע.
<h2>דף פא.</h2>
ת"ר עשרה תנאין התנה יהושע שמרעין בחורשין, זה מרעה בהמותיו ביער של חברו ואין חברו יכול לעכב עליו. ומלקטין עצים משדותיהן, שכל אחד נכנס לתוך שדה חברו ומלקט עצים ואין בעל השדה יכול לעכב עליו. ומלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן, שכל אחד נכנס לתוך שדה חברו ומלקט עשבים חוץ משדה תלתן שהעשבים יפין לה ואם יתלשם יחריב התלתן. וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופית של זית. קוטמין נטיעה מן האילן כדי ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן. חוץ מגרופית של זית. הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופים כדאמרי' בהמוכר את הספינה [ב"ב פ' ע"א], והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אסור לחברו לקטום נטיעה מפני שמפסיד הגרופיות. ומעין היוצא כתחילה בני העיר מסתפקין ממנו, [פ"א ע"ב] אמ' רבה בר רב הונא ונותן לו דמים, ומסיק תלמ' ולית הילכת' כותיה. ומחכין בימה של טבריה, ובלבד שלא יפרוש קלע ויעמיד את הספינה. פי' אע"פ שימה של טבריה היא בחלקו של נפתלי רשאי כל אדם להטיל בו חכה ולצוד דגים, אבל אל יפרוש שם קלעים של מצודות כדי שלא יעכב הילוך הספינה שצדין שם בני נפתלי בספינות שעוברין בהן ביבשה מצד זה לצד זה בתוך הים. ונפנין אחורי הגדר ואפי' בשדה שהיא מלאה כרכום. אמ' רב אחא בר' יעקב לא נצרכה אלא ליטול ממנה צרור לקנח בה, ואין בעל הגדר יכול לעכב על ידו, אמ' רב חסדא ואפי' בשבת ואין בו משום סותר, שלא היה בנוי בטיט. ומהלכין בשביל הרשות עד שתרד רביעה שנייה. סתם בני אדם משהכניסו תבואתן עד שעת זריעה מפקירין שדותיהן ליכנס בהן כל אדם, לקצר בהן הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין, והתנה יהושע שלא יקפידו על כך עד שתרד רביעה שנייה, וזמנה בי"ז במרחשון כדאמרי' בתעניות [ו' ע"א], ומאז והלאה הזריעה צומחת וקשה לה דריסת הרגל. ומסתלקין לצידי דרכים מפני יתידות דרכים. אפי' בזמן שהתבואה בשדות, הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתדות וליכנס לגבול שדה חברו ולילך על המיצר אצל הדרך מפני היתדות, שבימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתדות מקום פסיעות אדם ובהמה שדרכו שם בימות החורף ונעשות שחיתות וגומות. והטועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד, מנתק זמורות המסובכות זו בזו ומעכבות אותו ועולה ויורד עד שימצא הדרך. ומת מצוה קנה מקומו. מקום שנפל שם בעת מותו קנאו ליקבר בו ואין בעל השדה יכול לעכב עליו.
<h2>דף פא:</h2>
שמואל ורב יהודה הוו קאזלי באורחא והוה מסתלק שמואל לצידי דרכים אמ' ליה (תנאים) רב יהודה תנאים שהתנה יהושע אפי' בבבל, אמ' ליה אפי' בחוצה לארץ. ר' ור' חייה הוו קא שקלי ואזלי באורחא איסתלקו לצידי דרכים, הוה מפסע יהודה בן נקוסא קמיהו, אמ' ליה ר' לר' חייה מי הוא זה שמראה גדולתו בפנינו, א"ל שמא יהודה בן נקוסא תלמידך שכל מעשיו לשם שמים, כי מטו לגביה חזיוה, אמרו ליה אי לאו יהודה בן נקוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא, שהיינו מנדין אותך בעבור שעשית יוהרא בפנינו להראות עצמך חסיד יותר מדאי.
<h2>דף פב.</h2>
עשר תקנות תיקן עזרא. שקורין במנחה בשבת, וקורין בשיני ובחמישי, ודנין בשיני ובחמישי, ומכבסין בחמישי בשבת, ואוכלין שום בערב שבת, ושתהא אשה משכמת ואופה, ושתהא אשה חוגרת בסינר, ושתהא אשה חופפת וטובלת, ושיהו רוכלין מחזרין בעירות, ותיקן טבילה לבעלי קריין. שקורין במנחה בשבת, משו' יושבי קרנות שאוכלים דשנים בשבת ואחר כן הולכין בקרנות ועוסקים בדברים בטלין בעבור זה תיקן קריאה במנחה שילכו לבתי כנסיות לשמוע הקריאה ולא ישבו בקרנות.
ושיהו קורין בשיני ובחמישי, עזרא תיקן להם והא מעיקרא מיתקנא וקיימא דתניא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנ' [ישעיה נ"ה] הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו ותיקנו להם נביאים שביניהן שיהו קורין בשבת, ומפסיקין אחד בשבת וקורין בשיני, ומפסיקין בשלישי וברביעי וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה, מעיקרא תקינו חד גברא תלת' פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי כנגד כהנים, לויים, ויש', אתא איהו תקין תלתא גברי עשרה פסוקי' כנגד עשרה בטלנין. ודנין בשיני ובחמישי דשכיחי דאתו למיקרא סיפרא. ושיהו מכבסין בחמישי מפני כבוד השבת. ושיהו אוכלין שום בערב שבת משום עונה, דכת' [תהלים א'] אשר פריו יתן בעתו, ואמ' רב יהודה זה המשמש מיטתו מערב שבת לערב שבת. ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא פת מצויה לעניים. ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעותא.
ושתהא אשה חופפת וטובלת, דאורית' היא, דתניא ורחץ את בשרו [ויקרא י"ד] את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, דאורייתא לעיוני ביה דילמ' מיקטר, אי נמי דילמא מואס מידי משום חציצה, אתא איהו ותיקן חפיפה, פירש המור' חופפת ראשה במסרק משום חציצה ביום טבילתה. ואנ"ל דחופפת הוא שתהא רוחצת ראשה בחמין ולא סריקה כדאמרי' בפ' תינוקת (נדה ס"ו ע"ב) [אשה לא תחוף אלא בחמין, וגבי] נזיר [נזיר מ"ב ע"א] חופף ומפספס אבל לא סורק, אלמ' אין פי' חפיפה סריקה אלא רחיצה, שהסריקה היא מדאוריתא כדאמרי' לעיוני ביה דילמ' מיקטר, ולעולם השיער קשור הוא ומסובך זה בזה אם לא יסרוק, והוא תיקן רחיצה בחמין. גרסינן בירוש' בפ' הקורא את המגילה עומד [מגילה פ"ד סוף ה"א] הוא התקין שתהא האשה חופפת וסורקת קודם לטבילתה שלשה ימים, דבית ר' ינאי ור' בא בר כהן בשם רב הונא כדי לשבת ושני ימים טובים של גלויות, עיין מה שכתבתי בפ' תינוקת שאין כך הלכה אלא סמוך לטבילה חפיפה.
<h2>דף פב:</h2>
ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות, משו' תכשיטי, כדי שלא יתגנו בנות ישראל על בעליהן. פי' ולא יהו מוכרי בשמים של אותה העיר בחנויותיהן מעכבין על ידן, לומ' כי אתם יורדין לאומנותינו ופוסקין חיינו. ותיקן טבילה לבעלי קריין. דאוריתא היא, דכת' [ויקרא ט'] ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וגו', דאוריתא לתרומה וקדשים, אתא איהו ותיקן טבילה לדברי תורה. פי' ור' יהודה בן בתירה דאמ' [ברכות כ"ב ע"א] דברי תורה אין מקבלים טומ' לית ליה תקנת עזרא ופליג ואמ' דלא תיקן עזרא תקנה זו, וכבר נהוג עלמ' כר' יהודה בן בתירה [שם].
אין מגדלין חזירים בכל מקום, ת"ר כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, ובכל יום ויום היו משלשלים להם דינרין בקופה והיו מעלין להן תמידין, והיה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית, אמ' להן כל זמן שעסוקים בעבודה זו אין נמסרין בידכם, שילשלו להם דינרין בקופה והעלו להן חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ ציפרניו ונזדעזעה ארץ יש' ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירי', וארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית.
<h2>דף פג.</h2>
תניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי. פי' מספר שערו לפני מצחו ובלע"ז טוביט ודרך הגוים לעשות כן, אבטולס בר' ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכו'. פי' (סוכך) [סמוך] כמו [אסתר א'] והקרוב אליו.0... בית רבן גמל' התירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות.
תניא ר' אליעזר הגדול אומ' מגדל כלבים כמגדל חזירים למאי נפקא מינה למיקם בארור. ההיא איתתא דעאלא לההוא ביתא נבח בה כלבא, אמ' לה מרי ביתא לא תיסתפי שקולי ניביה, אמרה ליה שקילא טיבותיך שדיא אחיזרי כבר נע ולד, ודוקא כלבים הציידים, אבל שאר כלבים מותר כדאמרן לעיל [פ' ע"א] מגדלין כלבים כופרים וחתולות.
אין פורשין נשבין ליונים אלא אם כן רחוק מן היישוב שלשי' ריס, ומי אזלא כול' האי והתנן [ב"ב כ"ג ע"א] מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה, אמ' אביי מישט טובא שיטא, כריסיהו בחמשין אמה מליא, והתניא וביישוב אפי' מאה מיל לא יפרוש, אמ' רב יוסף ביישוב כרמים, רבא אמ' ביישוב שובכין, ותיפוק לי משום שובכין גופיהו, בדגוי, איבעיתימ' בדהפקר איבעית אימ' דידיה.
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחברו חייב בחמשה דברים בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובבשת. ובנזק כיצד, סימא את עינו, קיטע את ידו, שיבר את רגלו רואין אותו כאילו עבד נמכר, אומדין כמה היה יפה וכמה הוא יפה, צער כואו בשפוד או במסמר אפי' על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער בכך. [ריפוי, הכהו חייב לרפאותו, עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור, חייתה ונסתרה חייב לרפאותה, חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותה. שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו]. ב. [פ"ו ע"ב] בשת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום, והמבייש את הסומא, והמבייש את הישן חייב, וישן שבייש פטור. נפל מן הגג והזיק ובייש פטור על הבשת וחייב על הנזק, שנ' [דברים כ"ה] ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, אינו חייב על (הנזק) [הבושת] עד שיהא מתכוין. [פ"ז ע"א] זה חומר באדם מבשור, ושוב חומר באדם מבשור, שהאדם משלם נזק וצער ריפוי ושבת ובשת, ומשלם דמי וולדות, ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי וולדות. ג. המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה, והחובל בחברו ביום הכיפורים חייב בכולן, החובל בעבד עברי חייב בכולן, חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו, החובל בעבד כנעני שהוא של אחרים חייב בכולן, ר' יהודה אומ' אין לעבדים בשת. ד. חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין, אבל משלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם, המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה והחובל בחברו בשבת פטור מפני שנידון בנפשו, והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולם. ה. [צ' ע"א] התוקע לחברו נותן לו סלע, ר' יהודה אומ' משום ר' יוסי הגלילי מנה, סטרו נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז, צרם באזנו, תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק, העביר טלתו ממנו, פרע ראש האשה נותן ארבע מאות זוז הכל לפי כבודו, א"ר עקיב' אפילו עניים שביש' רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, ומעשה באחד שפרע ראשה של אשה בשוק ובא מעשה לפני (חכמ') ר' עקיבה וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז, אמ' לו תן לי זמן ונתן לו, שימרה עומדת על פתח חצרה ושיבר את הפך בפניה ובו כאיסר שמן וגילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני ר' עקיב', אמ' לו ר' לזו אני נותן ארבע מאות זוז, אמ' לו לא אמרת כלום שאע"פ שהחובל בעצמו אינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו חייבין. ובקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור, אחרים שקצצו נטיעותיו חייבין. ו. [צ"ב ע"א] אע"פ שנתן לו אינו מחול לו עד שיבקש ממנו שנ' [בראשית כ'] ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ומנין שלא יהא המוחל אכזרי שנ' [שם] ויתפלל אברהם אל האלהים. ז. האומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי חייב, על מנת פטור חייב, קרע את כסותי, שבר את כדי חייב, על מנת פטור פטור, עשה כן לפל' על מנת פטור חייב בין בגופו בין בממונו.
החובל בחברו כול'. פי' רואין אותו כאילו עבד נמכר בשוק מפני שאין דמים לבן חורין, ושמין אותו כעבד כיוצא בזה כפי מלאכתו ונותן לו חסרונו שהרי חיסרו ממון זה, שאם היה נצרך היה נמכר לעבד עברי.
<h2>דף פד.</h2>
ההיא תורתא דאלס ידא דינוקא. פי' לעסה ושיברה את ידו אתא לקמיה דרבא אמ' להו זילו שמוה כעבדא, אמ' ליה והא מר הוא דאמ' כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל. פי' דכיון דלא קיצי דמי ובעי שומא אין בקיאין בבבל בשומא, לא צריכא דאי תפשי לא מפקי' מיניה, רבא לטעמ' דאמ' רבא ניזקי שור שבאו על ידי שור או על ידי אדם גובין אותן בבבל, ניזקי אדם שבאו על ידי שור או על ידי אדם אין גובין אותן בבבל, מאי שנא ניזקי אדם באדם, אלהים בענן וליכא, שור בשור נמי [פ"ד ע"ב] אלהים בענן וליכא, אלא שור בשור הינו טעמ' דשליחותיהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות ואהלואות, אדם באדם נמי ניעביד שליחותיהו, ומסיק כי עבדי' שליחותיהו בממונא, ומילתא דשכיחא, ויש בה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס כגון בשת, אי נמי אית בה חסרון כיס ולא שכיחא כגון ניזקי אדם באדם ואדם בשור לא עבדי' שליחותיהו, וקנסא נמי לא עבדי' שליחותיהו, ושור בשור מי עבדי' שליחותיהו והאמ' רבא שור שהזיק אין גובין אותו בבבל, התם בתם דפלגו ניזקא קנסא הכא במועד, והאמ' רבא אין מועד בבבל. פי' דבענן שיעידוהו בפני בית דין ואין מומחין בבבל, אלא כי קאמ' רב[א] בשן ורגל דמועדין מתחילתן הן, ובכל הני שאין גובין בבבל אי תפש לא מפקינ' מיניה, עיין בערך ע"ו בספר המכריע.
<h2>דף פה.</h2>
צער, כואו בשפוד או במסמר, צער במקום נזק היכי שיימינן. פי' היכא דקא קטע ידו ונתן לו דמיה היכי שיימינ' הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שלה שנטל, אמ' אבוה דשמואל אומ' כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקוטעה בין סם לסייף, ומקשה סוף סוף צערא הוא, וצערא לא מקבל עילויה. פי' בשום ממון אין אדם מתרצה לצער נפשו וזה כבר נעשה מעשה, אלא אומדין [כמה אדם רוצה ליתן] לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקוטעה בין סייף לסם, אי הכי האי ליטול ליתן מיבעי ליה, אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ליטול זה מה שנתן זה. וזה שלא שאל על הבשת במקום נזק מפני שמופרד הוא הבשת מן הנזק, שהנזק אנו שמין בעבד והבשת בבן חורין, ושמין יד עבד כמה שווה, ושמין בן חורין כזה בכמה היה פודה ידו מן המלכות שגזר לקוטעה בסם שאין שם אלא בשת ונזק מה שעודפין בדמי יד בן חורין על דמי יד העבד הוא הבשת, אבל הצער אינו מופרד שכך צער יש לעבד כמו שיש לבן חורין.
מתני'. ריפוי, הכהו חייב לרפאותו, עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור, חייתה ונסתרה חייב לרפאותה, חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותה. שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. ת"ר מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה שחייב לרפאותה וחייב ליתן לו דמי שבתו ת"ל [שמות כ"א] שבתו יתן ורפא ירפא, יכול אפי' שלא מחמת המכה ת"ל רק, שלא מחמת המכה קרא בעיא, מאי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה והעלת מכתו גרגתני. פי' בשר מת, יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק, אי אמ' ליה אנא מסינא לך ולא בעינא למיתב דמים לרופא, אמ' ליה דמית עלי כאריא ארבא, כארי ביער, ואי אמ' אית לי אסיא דמגן, אמ' ליה אסיא דמגן עיניה עוירי, ואי אמ' ליה מייתינא לך אסיא רחיקא, אמ' ליה אסיא רחיקא עינא עורי, ואי אמ' ליה האיך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי, אמ' ליה פשעת בגופך ומפסדת לממונאי, ואי אמ' ליה קוץ לי מיקץ, אמ' ליה כל שכן דפשעת וקרו לי שור המזיק, תנא וכולן משתלמין במקום נזק.
<h2>דף פה:</h2>
שבת, רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. אמ' רבה קטע ידו נותן לו דמי ידו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים, שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח. סימא את עינו [נותן לו דמי עינו] ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים, חרשו נותן לו דמי כולו. פי' שהחרש אין לו דמים שאינו מועיל לכלום, ואי קשיא והתנן בפירקין לקמ' [פ"ז ע"א] חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אלמ' יש דמים לחרש, ותנן נמי בפ' (ג') [א'] דערכין [ב' ע"א] חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהן דעת, מדקתני נידרין אלמ' בני דמים, ונר' לי לתרץ דחרש דקתני לקמ' בפירקי ודקתני בערכין הוא חרש בידי שמים שיש לו תקנה ומתפקח כדתני בכמה דוכתי [לעיל ל"ט ע"ב] נתפקח החרש, וגם יש לו קצת דעת כדאמרי' ביבמות [קי"ג ע"א] דדעתיה קלישא, אבל אם נתחרש על ידי אדם אין לו תקנה לעולם שלא יתפקח עוד וגם אין לו דעת כלל, וכך מצינו גם בחרותה [חולין נ"ד ע"א] שיותר היא קשה בידי אדם מחרותה בידי שמים שחרותה בידי שמים כשרה משום דהדרא בריא, וחרותה בידי אדם טרפה דלא הדרא בריא, והאי דקאמרי' חרשו נותן לו דמי כולו לא תימ' דשמין אותו כעבד ותו לא, דאם כן אין כאן אלא נזק בלבד, ויותר מגיעין לו מחבלת ידו מנזק כל גופו, אלא ודאי גם בשת נותן לו, ואע"פ שעכשיו אין לו דעת להיכלם שמין כמה היא בשתו של אדם כיוצא בזה להיות חרש, וצער נמי נותן לו שאי איפשר שלא הרגיש בשעה שהכהו ונצטער ושמין כמה יטול לחרשו בין סם להכאה, וריפוי נמי אע"פ דחרש לאו בר רפואה הוא שיתרפא מחרשותו אפי' הכי אם עשה בו חבלה שאם לא ירפאנה תבאיש מכתו ותסריח וימות חייב לרפאותה.
<h2>דף פו.</h2>
איתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אמ' אביי נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה. פי' צמתה ידו הגידים שהן מתפשטין באצבעות ידיו נצמתו ונתקשרו ועד שלא יתרפא אינו ראוי למלאכה, נותן לו שבת גדולה דכיון דנפחתו דמיו אע"ג דסופה לחזור שמין אותו כעבד כמה נפחתין דמיו מחמת שידו צמותה ונותן לו מיד והוא הנקרא שבת גדולה, ובעוד שמוטל על המטה נותן לו כשומר קישואין, ורבא אמ' אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום. פי' כיון דסופה לחזור אין כאן דין נזק, אלא נותן לו דמי בטל מלאכתו ושמין לו כפועל בטל, ופעמים שבשומתו של רבא משלם פחות משומתו של אביי, ופעמים משלם יותר, שאם היה הנזק שווה מנה וזה הנחבל ימות בקוצר ימים נמצא החובל משתכר, ואפי' אם תימצי לומ' שאומדין כל הימים שראוי להתבטל נותן לו מיד, אינו דומה אומד זה לאומד זה, שכשאתה אומד כמה היה יפה וכמה הוא יפה, יש לומ' שמי שקונה עבד בעבור צמיתת ידו אין מזלזל בו כל כך כיון שהוא בוטח שסופה לחזור, או יש לומ' כיון דלא חזי עד זמן גדול למלאכה מזלזל בו הרבה, ואינו דומה אומד זה לאומד בטל מלאכתו שבכל יום ויום, ואם יאריך ימים ולא תתרפא ידו נמצא החובל מפסיד, שכשאדם קונה עבד אע"פ שידו צמותה אין מזלזל בדמיו כל כך כדאמרן בשמין בית סאה באותה שדה, וגם יש ביניהן דאם חבלו שור וצמתה ידו אליבא דאביי דאמ' יש שם נזק משלם ואליבא דרבא דאמ' אין שם נזק אלא (בשת) [שבת] אינו משלם, והכי אמרי' בפ' השולח גט בהילכת מי שחציו עבד [גיטין מ"ב ע"ב], וקימ' לן דאביי ורבא הלכה כרבא.
איתמר הקוטע יד [עבד] עברי של חברו אמ' אביי נותן דמי שבת גדולה לעבד, ודמי שבת קטנה לרב, ורבא אמ' הכל ינתן לרב וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פי' האי דקאמ' רבא ילקח בהן קרקע על שבת גדולה קאמ', אבל על שבת קטנה הכל הוא לרב, ולמה רוצה ליתן הקרן לעבד, והלכה כרבא.
מתני'. בשת, הכל לפי המבייש כול'. ת"ר נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן, נתכוון לבייש את העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.
<h2>דף פו:</h2>
נפל מן הגג והזיק כול'. פי' תנא מילתא פסיקתא קתני חייב על הנזק ואע"פ שנפל באונס, ובבשת פטור אע"פ שנפל בפשיעה עד שיתכוון להזיק ושאר שלשה דברים אם נפל בפשיעה חייב ואם נפל באונס פטור [לעיל כ"ז ע"א].
ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש, ביישו בבית המרחץ חייב, ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק. פי' האי ביישו לאו על ידי הכאה הוא כגון סטרו על פניו וכיוצא בו, דאם כן מאי שנא בית המרחץ משוק, ומאי שנא ערום מלבוש אי משו' דהוי איניש נולא כבר שנינו הכל לפי המבייש והמתבייש, אלא ודאי לא מיירי אלא בבשת גילוי בגדים כדתנן לקמ' [צ' ע"א] העביר טליתו ממנו ופרע את ראש האשה, ומשום הכי תני דאינו דומה ערום ללבוש ובית המרחץ לשוק, תדע דהכי הוא דהא לא מפרש לה אלא בכי האי גונא דכרכינהו למאניה.
תניא ר' אומ' חרש יש לו בשת, שוטה אין לו בשת, קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בשת, הא דמיכלמו ליה ומיכלם, והא דמיכלמו ליה ולא מיכלם.
<h2>דף פז.</h2>
ר' יהודה אומ' אין לעבדים בשת, ואין הלכה כר' יהודה אלא כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים.
מתני'. חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה כול'. פי' כל מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו נכסים אלא לכשישתחרר, וכן אשה נמי כל נכסיה אפי' ניכסי מלוג שלה הן משועבדין לבעל לפירות ואין לה רשות בהן, אבל לכשתתגרש ויחזרו נכסיה ברשותה היא חייבת לשלם מה שחבלה באחרים מקודם לכן.
מתני'. המכה אביו ואמו כול'. בעא מיניה ר' אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי, מי אמרי' כיון דאקני ליה רחמ' שבח נעורים לאביה חבלה נמי לאביה הוי דהא אפחתה מכספה, או דילמ' שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמ' לאב, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין [מצי מסר], אבל חבלה דלא מצי חביל בה דידה הוו, אמ' ליה לא זיכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. אמ' רבא ומודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרותה דאבוה הוי, וכן אמ' ריש לקיש לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד, ור' יוחנן אמ' אפי' פצעה, פצעה צערא דידה הוא. פי' שאין לאב זכות בבתו אלא בניזקה משום דאפחתה מכספה, אבל צער גופה דלא אפחתה מכספה כגון פצע בעלמ' אמאי הוי דאב, ואע"ג דצער דאונס הוא דאב כדתנן [כתובות מ"א ע"ב] והצער בתפושה, התם משום דצער בעילתה דאב הוא שבידו למוסרה לכל מי שירצה ולבוא עליה ולצערה, אבל שאר צער גופה אמאי הוי דאב דידה הוי, אמ' ר' יוסי ביר' חנינה שפצעה בפניה דאפחתה מכספה. אישתכח השתא דלא פליגי רב ור' יוחנן אלא בנזק, אבל בשבת כולהו מודו דאב הוו, ובצער נמי כלהו מודו דדידה הוו והוא הדין לבשת וריפוי דידה הוי דהא בעיא איתסויי, וקימ' לן דכל היכא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן, ומאי דמקשינן בפ' נערה שנתפתתה [שם מ"ג ע"א] חבלות לעצמה הן, ומתרץ ר' יוסי ביר' חנינה שפצעה בפניה, לא מיירי התם אלא בחבלה דלית בה ניזקא, אבל חבלה דאית בה ניזקא דקא מפחית לה מכספה בודאי דאבוה הוי כר' יוחנן.
<h2>דף פח:</h2>
אימיה דרב שמואל בר אבה הות נסיבא ליה לר' אבה כי הות קא שכבא כתבתנהו לניכסיה לרב שמואל בר אבה. פי' ניכסי מלוג שלה, דאילו נכסי צאן ברזל אין לה רשות בהן כלל וליכא מאן דפליג בהו כדבענן למימ' לקמ', אזל רב שמואל בר אבה לקמיה דרב ירמיה בר אבה אוקמיה בניכסיה, אזל ר' אבה אמרה למילתיה קמיה דרב הושעיה, (אמרה) אזל רב הושעיה אמרה למילתא קמיה דרב יהודה, אמ' ליה הכי אמ' שמואל האשה שמכרה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. אהדרוה קמיה דר' ירמיה אמ' להו אנא מתניתא ידענא דתנן [ב"ב קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו. פי' כגון שכתב לו מהיום ולאחר מיתה דגופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה, האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשו' האב, מכר האב מכורין עד שימות, מכר הבן אין לו ללוקח כלום עד שימות האב, כי מיית אב מיהא אית ליה ללוקח ואע"ג דמית הבן בחיי האב דלא אתו לידיה קנה לוקח כריש לקיש, דאיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמ' לא קנה לוקח, ריש לקיש אמ' קנה לוקח, ר' יוחנן אמ' לא קנה לוקח כי קתני אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב הא כי מיית אב אית ליה ללוקח דלא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן, אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן [לא קנה לוקח דקסבר קנין פירות כקנין הגוף, ורשב"ל אומר אין ללוקח עד שימות האב כי מיית אב מיהת אית ליה ללוקח ל"ש לא מת הבן בחיי האב דאתו לידי דבן, ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידי דבן] קנה לוקח דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי זבין דידיה זבין, וקימ' לן [יבמות ל"ו ע"א] דהילכ' כריש לקיש בהא, אהדרוה ניהליה דרב יהודה אמ' להו זו אינה דומה למשנתינו, מאי טעמ' משום תקנת אושא דא"ר יוסי ביר' חנינה באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. פי' דבעל בניכסי אשתו לוקח הוי והכי הילכת'. ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש קמיפלגי, עיין מה שכתבתי בפ' יש נוחלין.
<h2>דף פט.</h2>
אמ' רב אידי בר אבין אף נמי תנינה לתקנת אושא מעידין אנו את איש פל' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה ונמצאו זוממין והרי היא תחתיו ומשמשתו אין אומ' ישלמו כל כתובתה אלא כפי טובת הנאה שבה, וכמה היא טובת הנאת כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה, ואי ס"ד ליתה לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה תיזבון לגמרי, אמ' אביי אם אמרו בניכסי מלוג יאמרו בניכסי צאן ברזל. פי' אפי' ליתה לתקנת אושא אם אמרו שתוכל למכור בניכסי מלוג שהגוף שלה ואין לו לבעל אלא אכילת פירות משו' הכי לא חשיבא לעכב, יאמרו בניכסי צאן ברזל שהגוף והפירות לבעל והואיל שגם הגוף לבעל אינה יכולה למכור, אך אם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה. והשתא דכתבינן אנן ואם תמות קודם בעלה בלא בנים תחזור כל נדונייתה ליורשי אביה אין לה רשות לא למכור ולא ליתן ולא להקדיש שום דבר בלא דעת יורשי אביה, ואם מכרה או נתנה או הקדישה יורשי אביה מוציאין מידן, מפני שיורשי אביה עכשיו עומדין במקום הבעל וכי היכי דבעל הוה מפיק כדאמרן ואפי' בלא תקנת אושא הם הכי נמי יורשי אביה מפקין ואע"ג דלא שייכי בתקנת אושא.
אמ' רבא הילכת' טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמ' פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, בין אם מכרה ניכסי מלוג שלה בטובת הנאה, בין אם מכרה כתובתה וניכסי צאן ברזל הכתובין בה, הכל הן של אשה, ואין הבעל אוכל פירות.
כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרי תנינה לתקנת אושא, העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, ואי ס"ד ליתה לתקנת אושא תיזבון לגמרי ותיתיב ליה. פי' אפילו אם תמות היא יקנה הלוקח, ולטעמיך נהי נמי דאיתה לתקנת אושא ולא מציא מזבנא לגמרי, תיזבון כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה, אלא בדלית לה הכא נמי בדלית לה. איתוקמא מתני' דמשמ' הכי דפטרינ' לאשה דלית לה ניכסי מלוג (משו) הא אית לה ניכסי מלוג לא פטרינ' לה אלא [מחייבינן לה]. תיזבון בטובת הנאה ותיתיב ליה, (אי ולא) [ואי לא] מציא איניש לזבונא ליה מזבנא להו לנחבל גופיה עד מישלם דמי חבליה. אמרי' ותיזבון כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה, ואסיקנא משום דשמואל דאמ' שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, ואפי' יורש מוחל. פי' טעמ' דמילתא הוא משום דאין אדם יכול להקנות לחברו מה שאינו בעין, והכא לא מצי מקני ליה אלא על ידי שטרא דאקני ליה, דכיון דקנה שטרא קנה כל שיעבודא דאית ביה וכל זמן שלא מחלו מצי לוקח למיגבי ביה, אבל אם מחלו לא מצי למיגבי ביה משום דלא מצי למיקני לההוא חוב קנין גמור, ודוקא במנה דחוב אמרי' הכי דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין, אבל אם היה לו פקדון אצל אחרים שהוא בעין יכול למוכרו לאחר ואם חזר ומחלו אינו מחול שכבר נסתלק רשותו ממנו ונכנס לרשותו של לוקח ומשום הכי גבי כתובתה שהיא חוב אצל בעלה אמרי' דמצי' למימחל, אבל גבי ניכסי מלוג לא אמרי' הכי אלא אוקימנא מתני' בדלית לה, הא אית לה אמרי' לה דתיזבון ולא חיישינן דילמ' מחלה דכיון דאינון בעין לא מציא מחלה. והוא הדין אם שם מנה ביד שמע' להתעסק בו למחצית שכר יכול להקנותו ללוי ואינו יכול לחזור ולמוחלו לשמעון דכיון שנתנו לו כדי להתעסק בו ואינו רשאי שמע' להוציאו לצרכו כאילו עומד בעין דמי, ואע"פ שקנה שום מסחר ואין המנה בעין אותו המסחר נכנס תחתיו כדאמרי' [ב"מ ק"ד ע"ב] להכי קרו ליה עיסקא שאינה נעשת מטלטלין אצל בניו, ולא אמרי' דמצי מחיל אלא גבי שטר חוב בלבד שניתן אותו המנה להוצאה, וכיון דמציא מחלה כל לגבי בעל בודאי מחלה, ואפסודי לזבונה בידים לא מפסדינ' ליה משום הכי לא אמרי' לה דתיזבון, ואפי' אי אמ' נחבל תיזבנה לדילי בטובת הנאה בדמי חבלתי, כיון דודאי מחלה אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ומיבעיא לי כלי נדונייתה שהן בעין ואם רצה הבעל למוכרם אינו רשאי כדאמרי' ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] תניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו ורצה למכור לא ימכור, ואמ' רבא אמ' רב נחמן הלכה כרב יהודה, וכיון שאינו רשאי למוכרם והן בעין אם מכרתן האשה חל עליהן מכר גמור, שאם נתאלמנה או נתגרשה זכה בהן הלוקח ואפי' מחלתן האשה אינן מחולין דלא דמו לחוב דהוי מעות ואינן בעין, והילכך אי הוו לה ניכסי צאן ברזל חייבת למוכרה בטובת הנאה וליתן לנחבל, או תמכרם בטובת הנאה לנחבל, ואית לן לאוקומי מתני' בדלית לה נכסי צאן ברזל כדאוקימנא בדלית לה ניכסי מלוג, או דילמ' כיון דאחריותן על הבעל שאם יכלו או יאבדו הבעל חייב [כחוב גמור דמי אע"פ] שהן בעין ואם מחלתן לבעל מחולין הן, דלא דמו לניכסי מלוג שאין אחריותן על הבעל הילכך מיתוקמא אע"ג דאית לה נכסי צאן ברזל. והנכון בעיני דנכסי צאן ברזל נמי אם מחלתן מחולין הן, דסתם נשים יש להן ניכסי צאן ברזל והיכי הוה פסיק ותני האשה פגיעתה רעה אי לאו דדין אחר יש לנכסי צאן ברזל ולכתובתה, וטעמ' דחזר ומחלו מחול לאו משום טעמ' דאינו בעין הוא אלא בכל מידי דמיחייב ליה חבריה והוי אחריותו עליו מצי מחיל, בר מפקדון דלא מצי מחיל דלאו חוב הוא גביה וכל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי.
כתב רב האיי גאון זצוק"ל הבעל מומנע מלמכור נכסי אשתו הכתובים בכתובתה, כמו שאמרו המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור, ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור, ואם מכר מכירתו מכירה, מהא שאמרנו [כתובות פ"א ע"א] לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, ואינו נר' לי דהא בפירוש תניא [יבמות ס"ו ע"ב] מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות והיכי מצינן למימ' דמכירתו מכירה, ובעל הלכות גדולות ורבי' חננאל ורבי' יצחק זצוק"ל כולהו פסקי כי האי בריתא דאין מכירתו מכירה, אע"ג דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים מציא מעכבא ולמימ' דבעינא להשתמש בכל[י] שעל דעת כן נתתים לך כדי שאשתמש בהן ולא שתמכרם, ופירש המורה [שם] מכרו שניהם לפרנסה או זה או זה, ואורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישו אלא למזונות, הבעל מוציא מיד הלקוחות לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתא ומת או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפי' מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות, דמכירתו לאו מכירה הואי, והאי דאמ' אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו כלום איתוקמא בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א] הכי כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא, אי נמי דזבינא היא ואתי איהו בתקנתא דרבנן דאושא, אבל זבינו תרויהו לעלמ' אי נמי זבינא ליה איהי זביניהו זביני ולא מציא מימר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכן הילכת'.
<h2>דף צ:</h2>
מתני'. התוקע לחברו נותן לו סלע כול'. פי' תוקע אחז לו באזנו ותקע לו בקולו. ההוא גברא דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר' [יהודה] נשיאה אמ' ליה הא אנא דסבירא לי כר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צרי, אע"ג דר' יהודה נשיאה סבירא ליה כר' יוסי הגלילי לית הילכת' כותיה אלא כת"ק, דהכי אמרי' לעיל [ל"ז ע"א] בעובדא דחנן בישא דתקע ליה לחבריה דלא מיחייב אלא סלע. וצרם באזנו הוא כגון שחבל בו ונקבו.
<h2>דף צא.</h2>
איבעיא להו יש אומד לניזקין או אין אומד לנזקין, מי אמרי' לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה ובהכי לא נפקא נשמה, אבל לנזקין בכל שהוא, או דילמ' לא שנ', ת"ש וכולן חמשה דברים אומדין אותן ונותנין לו מיד, אמדוהו והיה מתנוונה והולך אין נותנין לו אלא כמה שאמדוהו, אמדוהו והבריא נותנין כל מה שאמדוהו ש"מ יש אומד לנזקין, אמרי למימד מכה לא מיבעיא לן אלא כי קמיבעיא לן למימד חפצא מאי. ת"ש שמע' [התימני] אומ' באבן או באגרוף [שמות כ"א] מה אגרוף מיוחד דבר שמסור לעדים ולעדה אף כל דבר שמסור לעדים ולעדה, פרט לשיצאת אבן מתחת ידן של עדים שהוא פטור. פי' אם נאבדה האבן שהזיק בה כיון שאין בית דין רואין אותה לאמוד אם ראויה לעשות חבלה כזו פטור מלשלם, והכא שבת וריפוי כתיבי וש"מ יש אומד לנזקין ש"מ.
אמ' מר אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו, מסייע ליה לרבא דאמ' רבא האי מאן דאמדוהו לכול' יומא וברא וקא עביד עיבידתא מפלגיה דיומא, יהבינן ליה דכול' יומא מאי טעמ' מן שמיא רחימו עילויה.
רקק והגיע בו הרוק. אמ' רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא, ובבגדו נמי ליהוי כמביישו בדברים וניחייב, אמרי במערבא משמיה דר' יוסי ביר' אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום. ירושלמי [פ"ח ה"ו] חד אמר משום ריש לקיש המבייש את הזקן נותן לו בשתו שלם, חד בר נש אקפד לר' יהודה ביר' חנינה אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ליט' דדהבא, והא מילתא אינה אלא קנסא בעלמ' ולית למילף מינה, דהא התם נמי גרסינן המבזה את חברו בדברים פטור.
הכל לפי כבודו, איבעיא להו לקולא קאמ' או לחומ' קאמ', לקולא קאמ' דאיכא עני דפחתינן ליה, או דילמ' לחומרא קאמ', דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי, ת"ש אמ' ר' עקיב' וכולן רואין אותן כאילו הן בני חורין כול', ש"מ ת"ק לקולא קאמ' ש"מ. פי' שזהו משפט הבינונים, אבל העניים פוחתין להן, וקימ' לן דהלכה כת"ק דהילכת' כר' עקי' מחברו ולא מחבריו. אמ' לו תן לי זמן ונתן לו, ומי יהבינ' זמן, והאמ' ר' יוסי ביר' חנינה אין נותנין זמן לחבלות, אמרי כי לא יהבינ' זמן לחבלה דקא מחסר ליה ממונא אבל לבשת דלא מחסר ליה מידי יהבינן.
<h2>דף צא:</h2>
תני רבה בב"ח קמיה דרב שורי הרגת נטעותיי קיצצת אתה אמרת לי להורגו, אתה אמרת לי לקוצצן פטור, א"ל [לא] שבקת חיי לבריה, אמ' ליה איסמייה, א"ל לא תיתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה, ואלא מאי קא טעין ליה, דאמ' ליה אנא בעאי למיעבד האי מצוה כדתניא ושפך וכיסה [ויקרא י"ז] מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששפך וכיסה חברו וחייבו רשב"ג ליתן לו עשרה זהובים. אמ' ליה רב דיקלא דקא טעין קבא אסיר למיקצייה, והאנן תנן כמה יהא בזית ולא יקצנו רובע. פי' בשביעית בשלהי פרק בראשונה [פ"ד מ"י] תנינן לה והכין פירוש', דכל אילן שיש בו פירות ולא נגמרו אסור לקוצו בשביעית מפני שמפסיד את הפירות, ורחמ' אמ' לאוכלה ולא להפסד, ומשום הכי תני כמה זיתים יהיו באילן ויהיה אסור לקוצו רובע הקב אבל פחות מרובע לא חשיבי להיאסר האילן בעבורם, אלמ' רובע הקב הוי דבר חשוב והכא אמאי בעינן קב, ומהדר שאני זיתים דחשיבי, אבל לעולם תמרים בקב, א"ר חנינה לא שכיב שכחת ברי אלא (דקא) [דקץ] תאינתא בלא זימנא, אמ' רבינא ואם היה מעולה בדמים (בדמים) מותר. פי' שהוא שוה לבנין יותר מפירותיו מותר לקוצו. תניא נמי הכי רק עץ אשר תדע [זה אילן מאכל], כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק, וכי מאחר שסופו לרבות את הכל מה ת"ל כי לא עץ מאכל הוא להקדים סרק למאכל יכול אפי' מעולה בדמים ת"ל רק.
<h2>דף צב.</h2>
שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, קא אכיל וקא טעים להו טעמ' דחמרא א"ל מאי האי, אמ' ליה ביני גופני קיימי, אמ' לה מכחשי כול' האי אייתי לי מקוריהו, רב חסדא עאל לפרדיסא חזא תאלי דקיימי ביני גופני א"ל לאריסי עקרינהו, דגופני קנו דיקלי דיקלי לא קנו גופני.
מתני'. אע"פ שנתן לו אינו מחול לו כול'. ת"ר כל אילו שאמרו דמי בשת, אבל דמי צער גופו. פי' מה שנעלב ונצטער בתוך לבו אפי' נותן לו כל ממונו של עולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו שנ' [בראשית כ'] ועתה השב אשת האיש וגו'. ירושלמי [פ"ח ה"ז], רב אמ' אדם שסרח על חברו תחילה והלך וביקש ממנו פעם ראשונה שנייה ושלישית ולא קיבלו מה יעשה, יעשה שורה של אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי וגו', ואם עשה כן מה כתיב תמן [איוב ל"ג] פדה נפשו מעבור לשחת, א"ר יוסי הדה דתמר באותו שלא הוציא עליו שם רע, אבל באותו שהוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית.
<h2>דף צג.</h2>
א"ר חנין כל המוסר דין על חברו הוא נענש עליו תחילה, שנ' [בראשית ט"ז] ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך, וכת' [שם כ"ג] ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והני מילי דאית ליה דינא בארעא. א"ר יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק, תניא נמי הכי אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע. פי' דכת' [שמות כ"ב] והרגתי אתכם, על שניהם הוא אומ' אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק, כדאשכחן בשרה.
מתני'. האומ' סמא את עיני כול'. א"ל רב יוסף בר חמא לרבא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, א"ל רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים, אמ' ליה וכי אדם מוחל על צערו, דתניא הכיני פצעני על מנת פטור פטור, אישתיק, א"ל מידי שמיע לך בהא, א"ל הכי אמ' רב ששת משום פגם משפחה, איתמ' רב הושעיה אמ' משו' פגם משפחה, רבא אמ' משום שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. פי' אבל על צערו אדם מוחל. א"ר יוחנן יש לאו שהוא כהין, ויש הין שהוא כלאו, כיצד לאו כמתמה הין, הין כמתמה לאו. תניא נמי הכי הכיני פצעני על מנת פטור רואין אם כמתמה חייב ואם לאו פטור, יש לאו שהוא כהין ויש הין שהוא כלאו. פי' דוקא בהכני פצעני שאדם מוחל על צערו כרבא אמרינ' הכי, אבל בראשי אברים אע"ג דאמ' ליה על מנת פטור שלא כמתמה חייב הוא שאין אדם מוחל על ראשי אברים, ולא פליג ר' יוחנן עם רבא.
קרע את כסותי שבר את כדי חייב, ורמינהי לשמור ולא לאבד, לשמור ולא לקרוע, לשמור ולא לחלק לעניים. פי' כי יתן איש אל רעהו לשמור [שמות כ"ב] כשהפקידו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו על מנת לאבד, או לקרוע, או על מנת לחלק לעניים, דכיון דא"ל חלקיהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קא תבע, ועניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי אמ' ליה לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני, ואסיק רבא לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה והא דאתא לידי' בתורת קריעה. פי' אי אתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה והדר אמ' ליה קרע חייב אי לא אמ' ליה על מנת פטור, אבל אתא לידיה מעיקרא בתורת קריעה פטור אע"ג דלא אמ' ליה על מנת פטור. ההיא ארנקי דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף, א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, אמ' ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא. פי' קיצוב היה להם כך לשבת לכל אחד והילכך הוה ליה כאילו אותן העניים הפקידו אצלו.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזלה, גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל טעונה ליגזז. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה, זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. ב. [צ"ו ע"ב] גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה, ר' מאיר אומ', אומ' לו בעבדים הרי שלך לפניך. גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ משלם כשעת הגזלה, מטבע ונפסל, תרומ' וניטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, או שנפסלה מעל גבי המזבח, או שהיתה יוצאה ליסקל אומ' לו הרי שלך לפניך. ג. [צ"ח ע"ב] נתן לאומנין לתקן וקילקלו חייבין לשלם, נתן לחר(ו)ש שידה תיבה ומגדל לתקן וקילקל חייב לשלם. הבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל ושיבר את האבנים, או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור, ואם מחמת המכה חייב. ד. [ק' ע"ב] נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו, צבעו כעור אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבע לו שחור, שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומ' נותן לו דמי צמרו, ר' יהודה אומ' אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. ה. [ק"ג ע"א] הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי, ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשליח בית דין, ואם מת יחזיר ליורשיו. ו. נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו, נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן הרי זה צריך לילך אחריו, נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן בשוה פרוטה, וכן בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבידה ונשבע על שקר הרי זה משלם קרן וחומש ואשם. ז. [ק"ח ע"ב] הגוזל את אביו ונשבע לו ומת משלם קרן וחומש לבניו, או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין, האומ' לבנו קונם שאת נהנה לי, אם מת יירשנו, בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו, ויתן לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו, לוה ובעלי חוב באין ונפרעין. ח. [ק"י ע"א] הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח שנ' [במדבר ה'] ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב ליי' לכהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו. היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת, הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשי' יכולין להוציא מידן, שנ' [שם] ואיש כי יתן לכהן לו יהיה, נתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא, אשם ליהויריב (ואשם) [וכסף] לידעי' אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר, שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא, נתן את הקרן ולא נתן את החומש אין החומש מעכב.
גזל פרה מעוברת כול'. פי' האי דתנן דמי פרה עומדת לילד לאו למימרא דקנה פרתו ואין לו עליו אלא דמים, דאע"ג דקנה השבח גוף הפרה לא קנה שאין שינוי בגוף הפרה, דשינוי העיבור שינוי החוזר לברייתו הוא, ואפי' למאן דאמ' שינוי החוזר לברייתו קונה מדרבנן הני מילי במילתא דלאו למיהדר קאי, כגון עצים משופין ועשאן שידה תיבה ומגדל דלא למישלפינהו קיימי, וכן צמר טווי וארגו, אבל עיבור הפרה ולידתה להתעבר וללדת היא עשויה תדיר הילכך לא יקראו שינוי לקנות גופה של פרה, ולא תנן דמי פרה עומדת לילד אלא לשום העובר דמה שהיה שוה בשעת הגזילה הוא של נגזל והמותר של גזלן ולעולם גוף הפרה משלם לו ודמי שומת העובר.
הגוזל עצים כול'. אמרי עצים ועשאן כלים אין, עצים ושיפן לא, צמר ועשאו בגדים אין, צמר וליבנו לא, ורמינהי גזל עצים ושיפן, אבנים וסיתתן, צמר וליבנו, פשתן וניקהו משלם כשעת הגזלה, אמ' אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנ' עצים ועשאן כלים בעצים משופין דשינוי דהדר למילתי' הוא דאי בעי סתר להו ועביד להו נסרים, צמר ועשאו בגדים (וצמר) [בצמר] טווי ועשאו בגדים דהדר לברייתו דאי בעי סתר ליה וכל שכן שינוי דאוריתא, תנא ברא שינוי דאוריתא קתני שינוי דרבנן לא קתני. רב אשי אמ' תנא דידן נמי שינוי דאוריתא קתני שינוי דרבנן לא קתני, עצים ועשאן כלים בוכני דהינו שיפן, צמר ועשאו בגדים בנמטי, דהני שינויי דלא [הדרי] נינהו, והלכה כרב אשי דהוא בתרא דכל שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ולא קני.
<h2>דף צד:</h2>
אמ' ר' חייה בר אבה א"ר יוחנן דבר תורה גזילה המשתנת חוזר' בעיניה שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה מכל מקום, ואם תאמר משנתנו הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזלה מפני תקנת השבים, ואסקה ר' יעקב לדידי מיפרשא מיניה דר' יוחנן כי קאמרי' דבר תורה גזילה המשתנת חוזרת בעיניה אלמ' שינוי במקומו עומד כגון (שגנב) שגזל עצים משופין ועשאן כלים דההוא שינוי דהדר למילתיה הוא, ואתיא הא דר' יוחנן כאביי דאוקי מתני' דלעיל בעצים משופין ועשאן כלים, אבל רב אשי דהוא בתרא פליג עילויה ואוקמה בגזל עצי' ושיפן והינו בוכני, וצמר ועשאו בגדים בנמטי דהוי שינוי דלא הדר אבל שינוי דהדר לא קני, וקימ' לן כרב אשי דהוא בתרא, ותו דרב פפא נמי קאי כותיה כדבעינן למימ' לקמ'.
ת"ר הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מידן, וכל המקבל מהן אין רוח חכמה נוחה הימינו, א"ר יוחנן בימי ר' נשנית משנה זו, מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט זה אינו שלך ונמנע מלעשות תשובה, באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מידן, וכל המקבל מהן אין רוח חכמ' נוחה הימינו, ואוקימנא להא מתניתא בשאין גזילה קיימת, אבל אם גזילה קיימת מקבלין מהן. ונר' לי דאפי' אין גזילה קיימת נמי שאין מקבלין מהן, הני מילי כשבאו לעשות תשובה ורוצים להחזיר מאיליהן, אבל אם הם מחזיקין ברשעם ואינם רוצים להכנע ולהחזיר הכי נמי דכופין אותן לדין ומכריחין אותן להחזיר, דהא חזינן דלא עבדי תשובה והילכך ליתנהו בתקנתא דרבנן. וכל היכא דגזילה קיימת לא עבוד רבנן תקנתא, והרי מריש דגזילה קיימת היא ותנן על המריש שבנאו בבירה שיתן דמיו מפני תקנת השבים, התם נמי כיון דאיכא פסידא דבירה שויוה רבנן כגזילה שאינה קיימת, פי' לגבי הא מילתא שקנאו ליתן דמיו ולא יקעקע בירתו, אבל מיהו דמים משלם דהא בעיניה קאי.
<h2>דף צה.</h2>
גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה כול'. ת"ר גזל רחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' גזילה חוזרת בעיניה, ר' שמע' אומ' רואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף. פי' ר' מאיר סבר שמשלם כל השבח ולא קנה הנגזל כלל, ואסיקנא דר' מאיר סבר שינוי קונה, ואילו גזל בהמה והזקינה דהוי שינוי דלא הדר משלם כשעת הגזילה ואינו יכול לומ' לו הרי שלך לפניך דשינוי קונה, והכא דלא קני גזלן שבחא משום דקנסא קא קניס שלא יהא חוטא נשכר, ור' יהודה סבר שינוי קונה ולית ליה קנסא הילכך גזילה בעיניה כמות שהיא ריקנית וקנה הולד והגיזה, ור' שמעון נמי הכי סבירא ליה דגזלן קונה השבח בשינוי ולא קנסינ' ליה, ורואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף משעה שגזלה, ומשלם כשעת הגזלה וכל השבח הוא של גזלן.
<h2>דף צה:</h2>
ואמרי' במאי קמיפלגי ר' יהודה ור' שמעון, אמ' רב זביד בשבח גזילה קמיפלגי, ר' יהודה סבר שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי ור' שמעון סבר דגזלן הוי. פי' דהכי קאמ' ר' יהודה גזילה חוזרת בעיניה שאם ילדה וגזזה קנה הגזלן הולד והגיזה, אבל אם השבח עומד על גבי הגזילה כגון שנתעברה אצלו ולא ילדה או שנטענה ולא גזזה גזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא מושבחת דשבח שעל גזילה דנגזל הוי, ור' שמעון סבר רואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף בשעת גזילה וכל השבח הוא של גזלן, ואע"פ שעומד על גבי גזילה. רב פפא אמ' דכול' עלמ' שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי, והכא למחצה לשליש ולרביע קמיפלגי, דר' יהודה סבר גזילה חוזרת בעיניה כמו שהיתה בשעת גזילה ושבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כוליה, ור' שמעון סבר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן. תנן גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה, ילדה אין אבל לא ילדה הדרה בעינה, בשלמ' לרב זביד דאמ' שבח שעל גבי גזילה לר' יהודה דנגזל הוי הא מני ר' יהודה היא, אלא לרב פפא דאמ' דגזלן הוי הא מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון, אמ' לך רב פפא הוא הדין דאפי' לא ילדה נמי כשעת הגזלה הוא דמשלם, והאי דקתני ילדה איידי דתנא רישא ילדה תנא סיפא נמי ילדה, תניא כותיה דרב פפא ר' שמעון אומ' רואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף למחצ' לשליש ולרביע, והילכת' כרב פפא דתניא כותיה וכר' יהודה דאיתוקמא סתם מתני' כותיה.
אמ' רב נחמן אמ' שמואל שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואילו הן בכור לפשוט, בעל חוב ללוקח, ובעל חוב ליתומים. פי' בכור לפשוט לרבנן [ב"ב קכ"ד ע"א] כגון דהוו חפירה והוו שבלי, שלופפי והוו תמרי דאין לבכור בזה פי שנים, ולר' דאמ' ביש נוחלין [שם] דגם בזה הוא נוטל פי שנים, כגון שהשביחו הם את הנכסים בגופן דבהאי שבחא ודאי לא שקיל פי שנים ומעלה הבכור לפשוט דמים. א"ל רבינא לרב אשי ומי אמ' שמואל בעל חוב מלקוחות לא גבי שבחא, והאמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח, אמ' ליה לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים, וכאן בשבח שאינו מגיע לכתפים. והא מעשים בכל יום ומגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים. פי' פירות מבושלים והגיעו להוליכן בכתפים, אבל צריכין לקרקע קצת שלא בושלו כל צרכן, כל העומד ליגדד כגדוד דמי כדכתבי' בפ' השולח גט [גיטין ל"ט ע"א], אלא לא קשיא [צ"ו ע"א] הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, והא דלא מסיק ביה [אלא] שיעור ארעא. הניחא למאן דאמ' אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה שפיר, אלא למאן דאמ' אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב, נימ' ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא הב לי גריוא דארעא כשיעור שבחאי. פי' בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] הויא פלוגתא דרמי בר חמא ורב יוסף ואביי ורבא. ואי קשיא אמאי מקשה מלוקח דהוי פלוגתא, ליקשי מיתומים דאליבא דכול' עלמ' אי אית להו זוזי מסלק ליה לבעל חוב, ואמאי מסלק להו בעל חוב בזוזי לימרו ליה אי הוו לן זוזי הוינן מסלקין לך מכולה ארעא השתא הב לן גריוא דארעא שיעור שבחא. תשובה אין דין היתומים והלקוחות שוה, דלקוחות מוקמינן דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא, אבל יתומים לא מיתוקמא אלא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, דאי לא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא לא מצי טריף כדפרישית בפ' שנים אוחזין ובפ' התקבל, וכיון דלא טריף שבחא מיתמי אלא כדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לא מצי מסלק ליה בזוזי, שאם היה השדה שווה מנה כשמת אביהן והיתומים השביחוהו ושווה מאה וחמשים וחובו הוא כנגד הכל אינן יכולין לומ' קח מנה כשיעור שויו של שדה במיתת אבינו והסתלק משו' דמצי אמ' להו בעל חוב שוה לי האי שדה כשיעור כל חובי, ובודאי בעל חוב ללוקח דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא מצי לסלוקיה במנה דהוי שיעור ארעא ואין לו לבעל חוב לתבוע יותר, אבל הנה שחובו יותר מדמי השדה אינו יכול לסלקו בזוזי דשיעור ארעא משום דאמ' להו לדידי שוי לי האי ארעא שיעור כל זוזיי והילכך השבח דמהדר ליה מצי לסלוקיה בזוזי ולא מהדר ליה גריוא דארעא.
<h2>דף צו.</h2>
א"ל הכא במאי עסיקי' דשוייה ניהליה אפותיקי ואמ' ליה לא יהא לך פירעון אלא מזה, נר' לי דוקא לוקח לא מצי לסלוקיה בזוזי משום דזביני לא הוו זביני כלל כדפריש המורה [כתובות צ"ה ע"א] באותן שלש שדות דקנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה דמקחו בטל לגמרי ואע"ג דעדין לא הגיעה אשה לגבות כתובתה שהיא יושבת תחת בעלה משום דאמרה ליה לא מצינא דאיטרח להדורי בתר בני חרי ולא בעינן דתזבן לשדה המיוחד לכתובתי. והאי נמי דשוייה ניהליה אפותיקי ואמ' לא יהא לך פירעון אלא מזו, הרי ייחדה לחובו ולא מצי מזבן לה, אבל יתומים מצו לסלוקיה בזוזי דיורש כרעא דאבוה וכי היכי דאי הוה אבוהון קיים מצי לסלוקי בזוזי אע"ג דייחדה לחובו הם הכי נמי היורש אבל לוקח דזבנה שלא כדין לא מצי לסלוקיה.
אמ' רבא גזל והשביח ומכר, גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש, רבי' חננאל זצו"ל ורוב המפרשים פירשו הא דרבא שגזל קרקע והשביחה, וקשיא לי דהא קימ' לן דקרקע אינה נגזלת וכי אשבח ברשותא דמריה אשבח, אלא ודאי בשגזל מטלטלין מיירי, ובמאי אי דעבד ביה שינוי מעשה כוליה קא קני והיכי אמ' רבא מה שהשביח מכר ותו לא, אלא בשבח שעל גבי גזילה קא מיירי דלא קנה הפרה והרחל מפני שלא נשתנה גופן, אלא קנה השבח ואותו השבח שקנה הוא שמכר והוריש, וכך פירש המור' מה שהשביח מכר ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע, וכן יורש ואליבא דר' שמע', אבל קשיא לי טובא בהאי פירושא דאם כן אמאי נקט השביח ומכר השביח והוריש השתא איהו קני לוקח לא כל שכן, אלא ודאי מדנקט מכר דוקא לוקח הוא דקאני אבל גזלן לא קני, ונר' לי לקלס פתרון שאר המפרשים ואע"ג דאמרי' דקרקע אינה נגזלת וכי אשבח גזלן ברשותא דמרה אשבח ואתי נגזל וטריף מיני' ארעא ושבחא, אם קדם הגזלן ומכר השדה מושבחת קנה לוקח השבח ואין הנגזל יכול להוציאו מידו, ואע"פ שהגזלן לא קנאו הלוקח קנאו, ונהי דגוף השדה אינו יכול לעכב דקרקע אינה נגזלת אבל שבח קני מידי דהוה אמטלטלין דקימ' לן ייאוש כדי לא קני, ואע"ג דאיהו לא קני אם מכרם ללוקח קנאם בייאוש ושינוי רשות ואין דרכו של נגזל על הלוקח, ולא אמרי' מידי דאיהו לא קני לא מצי לאקנויי לאחרים, והם הכי נמי בשבח הקרקע אע"ג דאיהו הגזלן לא מצי למיקנייה מקני ליה ללוקח. ואי קשיא היכי מצינן למימ' דקסבר רבא דלוקח קני שבחא ולא מצי נגזל טריף מיניה והא אמרי' בשנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] גבי פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בהא מילתא דאיתמר המוכר (הנאה) שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו רב אמ' יש לו מעות ויש לו שבח, ושמואל אמ' מעות יש לו שבח אין לו, ושקיל וטרי טובא בפלוגתיהו, ומסיק רבא הילכת' יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו, יש לומ' האי דקאמ' אין לו שבח בדלא קנו מיניה אבל היכא דקנו מיניה יש לו שבח כדמתרץ רב יוסף התם, והאי דאמ' רבא יש לו שבח בשלא הכיר בה שאינה שלו, ובשהכיר היכא דקנו מיניה לא מגזלן אלא שבחא דידיה הוי, וזהו יש לו שבח שהוא שלו ואין הנגזל יכול לטורפו ממנו, והאי דקאמ' אע"פ שלא פירש לו את השבח דמשמ' דמגזלן שמכר לו שקיל ליה איידי דמיפלגי במילתיה דשמואל דאמ' אין לו שבח בין פירש לו את השבח ובין לא פירש לו את השבח, נקט איהו האי לישנא אע"פ שלא פירש לו את השבח יש לו שבח, אבל מיהו רבא הכי קאמ' יש לו שבח שאין הנגזל יכול לטרוף ממנו כדקאמ' הכא מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש, אבל רב ושמואל בודאי לית להו דרבא אלא אתי נגזל וטריף שבחא ולוקח כי הדר על המוכר הדר, אי נמי יש לומ' דהתם מיירי בשהשביח לוקח דההוא ודאי טריף ליה נגזל דכיון דלוקח לא קנה קרקע כי אשבח קרקע ברשותא דנגזל מרה אשבח, אבל בשבח שהשביח גזלן ומכרו דאיכא התם ייאוש ושינוי רשות ההוא הוי דלוקח ולא מצי נגזל למיטרפיה. בעי רבא השביח לוקח מהו, בתר דבעיא הדר פשטא מה מכר ראשון כל זכות שתבוא לידו. זה ודאי פליגא דרב ושמואל.
בעי רבא השביח גוי מהו, אמ' ליה רב אחא מדפתי לרבינא תקנתא דגוי קמיבעיא ליה, א"ל לא צריכא דזבניה ליש', סוף סוף הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי, לא צריכא כגון דגזלה יש' וזבנה ניהליה לגוי ואשבחה גוי, והדר גוי וזבנה ליש', מי אמרי' כיון דמעיקרא יש' ולבסוף יש' עבדו ליה רבנן תקנתא, או דילמ' כיון דגוי באמצע לא עבדו ליה רבנן תקנתא, תיקו.
אמ' רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה אע"ג דקטליה ושדייה לארעא לא קני, מאי טעמ' מעיקרא דיקלא מיקרי והשת' דיקלא מיקרי, פסקיה לגוביה נמי לא קני מאי טעמ' השתא נמי גובי דדיקלא מיקרו, גובי ועבדינהו כשורי קני. פי' שפסלן במעצד ועשה מהן קורות וזהו שינוי גמור. כשורי רברבי ועבדינהו כשורי זוטי לא קני. פי' כגון שהיו ארוכים ועשה מכל אחד שנים שאין זה שינוי, עבדינהו קצציאת' קני. פי' שנסרם ועשה מהן נסרים זהו שינוי גמור שנשתנה שמו, זה הכלל כשגוף הדבר אינו משתנה אלא עושה בו מעשה אם מפני אותו מעשה נשתנה שמו חשוב ההוא מעשה וקני ליה, ואם לא נשתנה שמו אינו חשוב מעשה ולא קני ליה, אבל בשגוף הדבר משתנה אע"פ שלא נשתנה שמו קנאו כדבעינן למימ' לקמ' בעבדים והזקינו שכיון שנשתנה גופן אע"פ שלא נשתנה שמן קנה, וכן נמי בטלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור אע"ג דשור בן יומו קרוי שור ואיל בן יומו קרוי איל אפי' הכי קנה בשינוי הגוף.
ואמ' רב פפא האי מאן דגזל לוליבא מחבריה ועבדיה הוצי קני, מעיקרא לוליבא והשתא הוצי. פי' שניתקן מן השזרה של לולב, הוצי ועבדינהו חיפא קני, מעיקרא הוצי והשתא חיפא. פי' שחלק ההוצין לשנים. חופיא ועבדינהו שושירא לא קני, מאי טעמ' דסתר ליה והוי חופיא. פי' שושירא חבל. בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו. פי' שחלק כל עלה לשנים במקום כפילתו, ת"ש דא"ר מתון א"ר יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול ש"מ. פי' כיון דלעניין איפסולי מיפסיל לענין מיקנא נמי שינוי הוי וקני.
<h2>דף צו:</h2>
ואמ' רב פפא האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדיה ליבני לא קני, מאי טעמ' דהדר משוי להו עפרא. פי' ונוטל הלבנים ונותן לו שכר פעולתו. ליבני ועבדינהו עפרא קני. פי' ואינו יכול לומ' לו הרי שלך לפניך דשינוי הוי וחייב ליתן לו דמי הלבני'. מאי אמרת דהדר עביד להו ליבני, אחריני נינהו.
ואמ' רב פפא האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדה זוזי לא קני, מאי טעמ' הדר עביד להו ניסכא, זוזי ועבדינהו נסכא קני, מאי אמרת דהדר עביד להו זוזי הנהו זוזי אחריני נינהו, והוא הדין אם גזל כסף או זהב וכל מיני מתכות ועשאן כלים לא קנה, מפני שיכול לעשותן עשת כבתחילה, ולא דמו לעצי' ועשאן כלים וצמר ועשאו בגדים דהוי שינוי דלא הדר, ואין לומ' על הנסכא פנים חדשות באו לכאן כדאמרי' בליבני שאין אדם מקפיד על הנסכא בריבועה ובמידתה כאשר מקפיד על הלבנה. שיחמי ועבדינהו חדתי לא קני. פי' שהן חוזרין ומתיישנין, חדתי ועבדינהו שחמי קני, מאי אמרת הדר עביד להו חדתי, מידע ידיע שיחמיהו. הנה רב פפא סובר דכל שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי, ולית ליה דר' יוחנן ודאביי דאמרי דאפי' שינוי החוזר לברייתו קונה מדרבנן, ורב אשי נמי קאי כותיה דאוקי מתני' בשינוי דלא הדר, והכי הילכתא.
זה הכלל כל הגזלנים כול'. לאיתויי מאי, לאיתויי הא דר' אילעאי דא"ר אילעאי גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר. פי' ומבהמה והזקינה דתנינן לקמ' ליכא (למילתא) [למילפא], דזקנה הויא שינוי גמור דלא ילדה ולא עבדא מלאכה, אבל טלה ונעשה איל הוה אמינא אין זה שינוי גמור דדמי לקטן ונעשה גדול, ולאיל בן י"ג חדשים ונעשה בן שתים ובן שלש דלא הוי שינוי קמ"ל.
ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה אזל כרב בהו כרבא וזרע בהו, לסוף אהדרינהו למריה, אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זילו שומו ליה שבחא דאשבח. אמ' ליה רבא תורי אשבוח ארעא לא אשבח, א"ל מי קאמינא נישמוה כוליה פלגא קאמינא, א"ל סוף סוף גזיל' היא וקא הדרה בעינה דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזל', א"ל לא אמרי לך כי יתיבנא בדינא לא תימ' לי מידי, דאמ' רב הונא חברין אנא ושבור מלכא אחי בדינא, האי איניש גזלנא הוא ובעינא דאיקנסיה.
מתני'. גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו כול'. אמ' רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפי' כיחשה, והאנן הזקינה תנן, אמרי כיחשה דומיא דהזקינה דלא הדרא בריא, אבל אי הדרא בריא אומ' הרי שלך לפניך, ודוקא אם היא בחיים אבל אי קטלא ואפי' מתה מאיליה כיון דליתה בעינה משלם כשעת הגזילה.
ר' מאיר אומ', אומ' לו בעבדים כול'. אמ' רב חיננא בר אבימי אמ' רב הלכה כר' מאיר דאמ' עבדא כמקרקעי דמי, וכל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי ואומ' לו הרי שלך לפניך, [צ"ז ע"א] ואמ' רב עבדא כמקרקעי דמי והאמ' רב דניאל בר רב קטינא אמ' רב התוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור, ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמריה קאי, אמרי הכא במאי עסיקי' דלא קא מבטל ליה בשעת מלאכה, כי הא דשלח ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר אי לא, ושלח ליה אינו צריך להעלות לו שכר, אמרי מידי איריא, בשלמ' התם אי למאן דאמ' ביתא מיתביה יתיב, אי למאן דאמ' ושאייה יוכת שער ניחא ליה דליתיב ביתיה, אלא הכא מי ניחא ליה דליכחוש עבדיה, אמרי הכא נמי ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה. וכתב רבי' יצחק זצו"ל ולית הילכ' כותיה דרב דפסק עבדא כמקרקעי דמי, דקימ' לן עבדא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזילה, ואינ' נר' לי דלאו בכל דוכתא קימ' לן עבדא כמטלטלי דמי אלא לעניין גבייה בלחוד, כדגרסי' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמ' [אין] גובין מן העבדים, ומסקי' התם [ע"ב] דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הילכת' ככל הני שמעתתא כדשלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא, א"ל רבינא למר זוטרא דרב נחמן מאי, אמ' ליה אנן אין גובין מתנינן, וכן אמ' רב נחמן אין גובין. ודוקא לעניין גבייה אמרי' עבדא כמטלטלי דמי מפני שנוחין למות ולהיאבד ככל המטלטלין והילכך אין אחריותו של בעל חוב עליהן ואין אחריותו אלא על הקרקע, והוא דמצי טריף מלקוחות, אבל עבד לא מצי טריף, אבל בכל ענין שבעולם מצינו דעבדא כמקרקעי דמי כדאמרן לעיל בריש מרובה [ס"ב ע"ב] גבי תשלומי כפל על כל דבר פשע כלל כול', עד יצאו קרקעו' שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, אלמ' אין תשלומי כפל בעבדים כקרקעות. ותנן נמי בפ' הזהב [ב"מ נ"ו ע"א] אילו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות והקרקעות, אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה'. שומר חנם אינו נשבע ושומר שכר אינו משלם. ותנן נמי בפ' שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"ב] אילו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות, אלמ' בכל הני דמו עבדי' לקרקעות. והתם גבי גבייה דלא דמו לקרקעות כדפרישי' טעמ' שאין סמך בעל חוב עליהן מפני שנוחין ליאבד ולמות והילכך דמו למטלטלין, מפני שנפסקה שם הלכה דעבדא כמטלטלי דמי אין לדחות הלכה זו של רב דפסיק הכא כמקרקעי דמי, וליכא מאן דפליג עליה דהא בכמה דוכתי נמי אשכחן דכמקרקעי דמי. וכך פסק גם בעל הלכות גדולות כרב דאמ' עבדא כמקרקעי דמי, והתם גבי גבייה פסק דאין גובין מן העבדים ולא דחה זו מפני זו, וכן ראיתי גם בפסקות הגאונים דלגבי גזל מייתי הלכת' דרב ולא דחי לה, והתם פסק אין גובין מן העבדים, אלמ' התם טעמ' לחוד והכא טעמ' לחוד, וכך מצאתי כתוב משם רבי' שרירא ורב' האיי גאונים זצו"ל היכא דגזל עבדא ומהדר ליה חזינן אי הוי מעשה ידיו כל הנך יומי דהוה ליה גבי גזלן טפי ממזוני' מהדר ליה לנגזל כי היכי דהדרה ארעא והדרי פירי.
<h2>דף צז.</h2>
רב יוסף בר חמא הוה תקיף עבדא דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עיבידתא, אמ' ליה רבא בריה מאי טעמ' עביד מר הכי, אמ' ליה אנא כרב דניאל בר קטינא סביר' לי כול'. א"ל הני מילי דלא מסיק בהו זוזי, מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כריבית, דהא אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, הילוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר. א"ל הדרי בי.
איתמ' התוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אמ' רב רצה שכרה נוטל אם הוא מרובה מפחתה, רצה פחתה נוטל אם הוא מרובה משכרה, ושמואל אמ' אינו נוטל אלא פחתה אם שכרה מרובה, אמ' רב פפא ולא פליגי הא (בשכר) בספינה דעבידא לאגרא. פי' ונחת לה בתורת אגרא הילכך רצה שכרה נוטל ולאו בתורת גזלן דיינינן ליה להפטר בפחתה, אלא אם שכרה מרובה נותן לו שכרה, ואם פחתה מרובה נוטל פחתה משום דבעל כרחו שקלה וגזלן הוא, והא בספינה דלא עבידא לאגרא, לא יהיב ליה אלא דמי פחתה כדין כל גזלן, ואי בעי תימ' הא והא דקימ' לאגרא ולא קשיא הא דנחת לה בתורת אגרא רצה שכרה נוטל ורצה פחתה נוטל, משום (דתקנה) [דשקלה] והוי גזלן, הא דנחת לה אדעתא דגזלנותא לא שקיל אלא פחתא כדין גזלן.
גזל מטבע ונסדק. פי' שינוי הניכר הוא וקנייה בשינוי, וכן פירות והרקיבו וכן יין והחמיץ שנשתנה ריחו וטעמו ולא מצי למימ' הרי שלך לפניך ומשלם כשעת הגזלה, אבל מטבע ונפסל שאין בו שינוי הניכר, וכן תרומה וניטמ', חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעברה בה עבירה שנרבעה או שנעבדה נפסלה לקרבן, או שנפסלה מעל המזבח במום שאינו ניכר בדוקין שבעין פטור דכיון שאין בהן שינוי אומ' לו הרי שלך לפניך. אמ' רב הונא נסדק נסדק ממש, נפסל שפסלתו מלכות, ורב יהודה אמ' פסלתו מלכות נמי הינו נסדק, אלא היכי דמי נפסל, שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת.
איתמ' המלוה את חברו על המטבע ונפסל המטבע. פי' אין חילוק בין מכר לו פרקמטיא בהקפה, ובין הילוהו מעות, שאע"פ שהלוהו מעות אם נפסל' לגמרי שאינן יוצאות בשום מקום אינו נפטר במעות הראשונות אלא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, והא דקאמ' על המטבע לאו דפירש לו שעל זה המטבע אני מלוה לך אלא סתמ' דמילתא כי מוזיף ליה על דעת אותו המטבע מוזיף ליה דלא אסיק אדעתיה שיפסל, ולא נקט על המטבע אלא לבאר טעמו של שמואל שמפני זה הטעם היה פוטרו שמואל במעות הראשונות מפני שעל סמך אותן המעות הלוהו, רב אמ' נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. פי' אמ' לך רב אנא דאמרי אפי' לרב הונא דעד כאן לא אמ' רב הונא דאם נפסל ממש אומ' לו הרי שלך לפניך אלא גבי גזלן משום דכל היכא דקיימי ברשותא דמריהו קיימי ואם נפסלו לעצמו נפסלו, אבל הכא דאותן המעות הוציאן כבר, ואפי' אם לא הוציאן כיון דמלוה להוצאה ניתנה ברשותיה קיימי ואם נפסלו לעצמו נפסלו הילכך נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ושמואל אמ' יכול הוא לומ' לו לך והוציאו במישן. פי' אע"פ שבכל מלכותו לא נפיק כיון דנפיק במלכות אחרת פוטר עצמו במטבע ראשון, וטעמ' דמילתא מפני שאותו מטבע נתחייב לו, ודוקא אם יוצא במלכות אחרת, אבל אם היה מטבע שאינו יוצא אלא במלכות זו ונפסל, ועכשיו אינו יוצא בשום מקום מודה שמואל דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, שהמטבע הראשון כבר בטל ולאו מטבע מיקרי אלא אסימון הוא, וזה מטבע הילוה לו ולא אסימון, ולא דמי לגזלן כדפרישית טעמ' דהתם כל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי.
<h2>דף צז:</h2>
אמ' רב נחמן מיסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן, אבל [אי] לית ליה אורחא להתם נותן לו מטבע היוצא באותה שעה כרב. איתיביה רבא לרב נחמן אין מחללין על מעות שאינן יוצאות, כיצד היו לו מעות כזביות, ירושלמיות, או של מלכים ראשונים אין מחללין, הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין. פי' אם היה מטבע של אחרוני' שיוצא במלכותם, אע"ג דלדידן הוי דומיא דראשונים ולא נפיק גבן אפי' הכי מחללין, כיון שמטבע הוא חשוב במקום אחר אלמ' אע"ג דלית ליה אורחא להתם דהא אורחיה לירושלם היא אפי' הכי חשוב מטבע וקשיא לרב נחמן, א"ל הכא במאי עסיקי' בשאין מלכיות מקפידו' זו על זו. פי' בריתא מיירא בשאין מלכיות מקפידות ומניחין לסחור במלכותן בני מלכיות אחרות במטבע שלהן ומשום הכי הוי מטבע חשוב אע"פ שאין לו דרך שם, שיבואו סוחרי' ממלכות אחרת וישא ויתן עמהן בזה המטבע ויקנה מהן פרגמטיא, או יחליפו מטבע שקיבלו בזה המלכות במטבע זה, שיותר הוא נוח להם להוליך מטבע היוצא במלכותם מלהוליך מטבע זה שאינו יוצא, והילכך מטבע הוא חשוב ואע"פ שאין לו דרך באותה מלכות שהרי במקומו יכול להוציאו, וכי קאמ' שמואל כשמלכיות מקפידות זו על זו. פי' דמדקאמ' לך והוציאו במישן משמ' דהתם יוצא אבל הכא אינו יוצא, דלא מנחי לבני מישן לסחור הנה במטבע שלהן, אי כשמלכיות מקפידות זו על זו היכי מצי ממטי להו, על ידי הדחק דלא בחשי ואי משכחי קפדי. פי' ומשו' הכי אמ' רב נחמן והוא דאית ליה אורחא למישן, אבל אם היו מקפידות דבחשי גם שמואל מודה דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה שזה המטבע הראשון אינו אלא אסימון. וכיון דאיתוקמא מילתיה דשמואל כשמלכיות מקפידות זו על זו ואין מניחין לסחור לבני מלכות אחרת במטבע שלהן אבל להוליך שם לא בחשי, גם רב נמי דפליג עליה בכי האי גונא מיירי ואמ' נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, דלא מצי למיטרח להוליכו במישן ואע"ג דאית ליה אורחא להתם, משו' דכי ממטי ליה התם מזלזלי ביה ומטי ליה פסידא, אבל אם אין מלכיות מקפידות זו על זו גם רב מודה דנותן לו ממעות הראשונות כדתני בבריתא דאי לא אמרי' הכי קשיא ליה בריתא. נמצא עכשיו שאם נפסל המטבע לגמרי ואינו יוצא בשום מקום כול' עלמ' לא פליגי דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואם לא נפסל לגמרי ויוצא במלכות אחרת ואין מלכיות מקפידות זו על זו כול' עלמ' לא פליגי דנותן לו מעות הראשונות, כיון שאינו צריך להוציאו חוץ ממלכותו, כי פליגי בשמלכיות מקפידות [זו] על זו, אבל לא קפדי טובא ולא בחשי, דרב סבר נותן לו מטבע היוצא כיון דבדוכתיה לא נפיק, ושמואל סבר לך והוציאו במישן כיון דנפיק התם, ופירש רב נחמן דבריו והוא דאית ליה אורחא במישן, אבל אי לית ליה אורחא במישן נותן לו מטבע היוצא, וכל שכן אי לא מצי ממטי ליה התם כגון דמקפידות טובא ובחשי דאינו נותן לו אלא מטבע היוצא באותה שעה, וקימ' לן דרב ושמואל הלכ' כשמואל בדיני וכדפרשה רב נחמן.
בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו, א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. פי' וכגון שנפסל מטבע ראשון שאינו יוצא בשום מקום שאם יוצא במקום אחר קימ' לן כשמואל דאמ' לך והוציאו במישן. א"ל ואפי' כי נפיא א"ל אין, ואפי' כי תירטא א"ל אין. פי' מדה קטנה של רובע הקב, והא קא זיילי פירי, אמ' רב אשי חזינן אי מחמת טיבעא זול מנכי ליה, [צ"ח ע"א] אי מחמת תרעא זול לא מנכי ליה, אמרי והא קא שבח לענין נסכא, אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בזוזי דאגרדמים טייעא עשרה בתמניא. פי' לא תימ' כי נפיא אפי' כי תרטא, אלא דוקא אם הוסיפו עליו חומש ותו לא מנכי ליה דלא פחיס איניש צורתא לארווחי חומשא בנסכא, דטפי שוי רווחא דטיבעא מרווחא דנסכא, אבל אם הוסיפו עליו יותר מחומשא בודאי קא רווח לענין נסכא ומיחזי כריבית הילכך מנכי ליה, ואי זיל פירי מחמת טיבעא אפי' כל דהו מנכי ליה כרב אשי, וכן אם פיחתו ממנו שנפסל הראשון ועשו מטבע קטן ממנו רואין אם הוקרו הפירות מחמת המטבע מוסיף לו ואם לאו אינו מוסיף לו.
<h2>דף צח.</h2>
אמ' רבה הזורק מטבע של חברו לים פטור, מאי טעמ' אמ' ליה הא מנח קמך אי בעית שקול ליה, ואע"ג דבעי למיתב זוזא לבר אמודאי למישקליה גרמא בעלמ' חשיב ליה וגרמא בנזקין פטו', והני מילי בצלולין דקא חזי ליה אבל בעכורין דלא חזי ליה לא, שאבדה והיזק גמור הוא ולא גרמא, והני מילי דאדייה אדויי, שהיה המטבע (תחת) ביד בעליו והכהו תחת ידו והתיזו לים, אבל שקליה בידיה מיגזל גזל ליה והשבה מעליא בעי מיעבד.
ואמ' רבה השף מטבע של חברו פטור. פי' שהכה עליו בקורנס ופיחס צורתו וחזר להיות אסימון פטור, שחסרון הצורה חשוב גרמ' בעלמ' דאמ' ליה לא חיסרתיך ולא מידי, והני מילי דמחייה בקורנסא וטרשיה, אבל שפייה בשופינא חסורי חסריה, וכיון שנזקק לשלם לו אותו החסרון משלם לו כל נזק הצורה שהפסידו.
ואמ' רבה השורף שטרותיו של חברו פטור, מאי טעמ' דאמ' ליה ניירא בעלמ' קלאי לך. פי' ואע"פ שמפסידו המנה שהיה גובה בו גרמא בעלמא הוא. מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי, [צ"ח ע"ב] אי דאיכא שהדי דידעי מה הוה כת' ביה בשטרא ניכתבו ליה שטרא אחרינא. פי' וכגון שהיו מכירים חתימות העדי', או שהיה מקויים דליכא למיחש לזיופא, ואי דליכא שהדי אנן מנא ידעינן, אמ' רבא תהא במאמינו. פי' מאמין בעל השטר לשורף בכל מה שיאמר שכך היה כתוב בו, עיין מה שכתבתי בגט פשוט.
<h2>דף צח:</h2>
אמר אמימר למאן דדיין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, ולמאן דלא דיין דינא דגרמא מגבי ביה דמי ניירא בעלמ', הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצילמי. פי' תשלומין יפין כקורה שבוחרין אותה לצור עליה צורות. מהכא שמעינן דלית הילכת' ככל הני אלא בכולהו מיחייב, ולא מיבעיא בהני גרמי דאתיין על ידי מעשה, אלא אפי' בגרמא דאתיא בדיבור בעלמ' אמרי' בהילכתין דלקמ' [ק' ע"א] דהלכה כר' מאיר דדיין דינא דגרמי, ובפירקין דלקמן נמי אמרי' [קי"ז ע"ב] ההוא גברא דאחזיה מיטכסא דר' אבה כול', עד אמרו ליה זיל לגביה דר' שמע' בן יקים ור' אלעזר בן פדת דדיין דינא דגרמי, אתא לקמיהו חייבוה מהא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה, וקימ' לן דאחזי אחזויי, והתם אמרי' דרב נחמן ורבא נמי הכי סברי דמסור חייב וטעמ' דידיה הוא משו' דדיינינן דינא דגרמי, ובפ' הכותב [כתובות פ"ו ע"א] אמרי' אמ' שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל, אמ' אמימ' מאן דדיין דינא דגרמי מגבי מיניה דמוחל דמי שטרא מעליא, ומאן דלא דיין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמ', אכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצילמי. וכיון דאיתברר מכל הני דדיינינן דינא דגרמי, מאי דאמרי' בשלהי פרק כיצד [כ"ו ע"ב] אמ' רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן, או בא אחר וסילקן פטור, בעידנא דשדא מיפסק פסיקי גיריה לית הילכת' כותיה, ומאי דאמרן נמי לעיל בפ' המניח [ל"ג ע"ב] אמ' רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חברו פטור, לית הילכת' כותיה, דהא מד(ד)מינן התם מילתיה למילתיה דרבה דאמ' השורף שטרותיו של חברו פטור, ומאי דאמרן נמי לעיל בפ' הכונס [נ"ה ע"ב] ארבע' דברים א"ר יהושע כל העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, הפורץ גדר לפני בהמת חברו, והכופף קמתו של חברו בפני הדלקה, והשוכר עידי שקר להעיד, והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, וכן הנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לית הילכ' ככל הני, דהני תנאי פליגי עם ר' מאיר וסברי גרמא בנזקין פטור, וכבר פסיקנא הילכת' כר' מאיר דדיין דינא דגרמי, עיין במהדור' תניינא.
מתני'. נתן לאומנים לתקן וקילקלו כול'. אמ' רב אסי לא שנו אלא [שנתן] לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ונעץ ושיבר, אבל נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשאן ושיברן פטור ואין לו אלא דמי עצים, מאי טעמ' אומן [קונה] בשבח כלי. פי' לא נאמ' דבר זה אלא לענין זה בלבד שאם נשבר בידו אין משלם לו אלא דמי עצים, אבל אם הוא בעין אינו יכול לומ' לו הילך דמי עציך והכלי יהא שלי, שלא נאמר דין זה אלא גבי גזלן דקני להו בשינוי, אבל האומן לא קנאו אלא בעל כרחו נותן שכרו ולוקח כליו כאשר הוא מושבח.
<h2>דף צט.</h2>
ת"ש הנותן טלתו לאומן גמרה והודיעו אפי' מיכן ועד עשרה ימים אינו עובר, נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר, ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי השתא מזבן ליה ניהליה אמאי עובר, ושני בגרדא דסרבלי דאגריה לבטשי בטשא בטשא במעתא דהינו שכירות, ולית הילכת' כרב אסי דאמרי' בפ' המקבל [ב"מ קי"ב ע"א] בעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר בבל תלין או אינו עובר, אומן קונה בשבח כלי והלואה היא, או דילמ' אין אדם קונה בשבח כלי ושכירות היא, אמ' להו עובר, והתניא אינו עובר, התם בשהמחהו אצל החנווני או אצל השולחני, אלמ' בפירוש חזינן דרב ששת סבירא ליה דאין אומן קונה בשבח כלי, ומתניתא דנותן טלתו לאומן מסייעא ליה וקשיא לרב אסי, ושינוייא דשני שינוייא דחיקא בעלמ' הוא ואשינויי לא סמכינ'.
<h2>דף צט:</h2>
אמ' שמואל טבח אומן שקילקל חייב לשלם, מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומ' לו שחוט לי מיכן ושחט לו מיכן, למה לי למימ' מזיק למה לי למימ' פושע, אי אמ' מזיק הוה אמינא הני מילי דקא עביד בשכר, אבל היכא דקא עביד בחנם לא, דאע"ג דאונס חייב בנזקין הכא שני דמדעתיה קא יהיב ליה למישחט וליפטר קמ"ל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני. א"ר יוחנן טבח אומן שקילקל חייב לשלם ואפי' אומן כטבחי דציפרי, ומי (א"ר) [אמר] הכי ר' יוחנן והאמ' רבה בב"ח עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון, ואתא ההוא גברא קמיה ואמ' ליה זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגולי ותיפטר, אמרי לא קשיא כאן בחנם כאן בשכר, דא"ר זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר, וכיון דאשכחן דפליגי בהא מילתא שמואל ור' יוחנן קימ' לן דהלכה כר' יוחנן, והילכך אם היה אומן וקא עביד בחנם פטור ואינו חייב עד שיעשה בשכר, ולא תימ' דוקא עד שיקדים לו דינר אלא אפי' כדנהגי טבחי השתא למישקל כרכשתא וטחלא (ובוליאתא) [וכוליאתא] אי מישתכחא כשרה אגרא הוי חשיב ומיחייב לשלומי, אבל אי שחטי תרנגולי ואימרי דלא שקיל מידי פטו'.
תניא המוליך חטים לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין ומורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר, ואוקימנא לא תימ' כנושא שכר אלא אימ' נושא שכר. פי' דדוקא אם נושא שכר הוא חייב, אבל אי קא עביד בחנם פטור מפני שהוא אומן.
המראה דינר לשולחני ונמצא רע, תני חדא אם אומן הרי זה פטור, ואם הדיוט הרי זה חייב, ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב, אמ' רב פפא כי תניא ההיא דפטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר כלל, ואלא דנכו ואיסור במאי טעו בסיכתא חדתי. ההיא איתתא דאחזייה ליה דינר' לר' חייה אמ' לה שפיר' הוא, אזלא לאפוקיה ולא נפק אתיא שדיתיה קמיה אמרה ליה לא קא נפיק לי, אמ' ליה לרב חלפיה ניהליה וכתוב אפנקסך דין עסק ביש. אמרי מאי שנא דנכו ואיסור דפטירי משום דלא צריכי למיגמר ר' חייה נמי לא בעי למיגמר, אמרי ר' חייה לפנים משורת הדין הוא דעבד, כדתני רב יוסף והודעת להם [שמות י"ח] זו בית חייהם, את הדרך זו גמילו' חסדים, אשר ילכו זה ביקור חולים, בה זו קבורה, ואת המעשה זה הדין, אשר יעשו לפנים משורת הדין.
<h2>דף ק.</h2>
ריש לקיש אחזי דינרא לר' אלעזר א"ל מעליא הוא, א"ל חזי דעלך קא סמיכנא, א"ל וכי סמכת עלי מאי למימרא דאי מישתכח בישא בעינא שלומי לך, והא את הוא דאמרת מאן תנא דדיין דינא דגרמי ר' מאיר [מאי] לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כותיה, אמ' ליה לא ר' מאיר וסבירא לן כותיה, ומדשמעה ר' אלעזר להא דריש לקיש קיבלה מיניה וסבר דדיינינן דינא דגרמי, כדאמרי' בפירקין דלקמ' [קי"ז ע"ב] אמרו ליה זיל לגביה דר' שמע' בן יקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי.
<h2>דף ק:</h2>
הי ר' מאיר, דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומ' לו גדור, נפרצה אומ' לו גדור, נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו, ומני ר' מאיר היא, והכא לא מעשה ולא דיבור איכא ואפי' הכי מיחייב, כל שכן היכא דאיכא דיבור כגון המראה דינר לשולחני דמיחייב והכי פסקי כולהו רבוואתא כר' מאיר דדיין דינא דגרמי, ומהכא מוכח דדוקא מזיד חייב אבל שוגג פטור כדכתבי' בפ' הניזקין.
מתני'. נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה כול'. פי' הקדיחתו שרפתו היורה שהרתיח' יותר מדאי, נותן לו דמי צמרו דהכא ליכא שבחא כלל. צבעו כעור, שצבעו בשירי הצבע פושע הוא ולדברי הכל ידו על התחתונה, אם השבח שהשביח הצמר יתר על ההוצאה של צבע נותן לו ההוצאה ולא שכר שלם ומקבל צמרו ולא אמרי' דניתיב ליה צמרו וניקני איהו שבחא דצמ' דהא בצבע שהתנה עמו צבעו וליכא שינוי דניקני, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח, וכגון ששכר הצביעה שהתנה עמו מרובה משניהן שאם היה השכר מועט מהן נותן לו שכרו ולוקחו דהא אפי' אי הוה צבע ליה שפיר הוה יהיב ליה אגריהו ושקיל ליה כל שכן השתא, נמצ' שמאלה השלשה נותן לו הפחות שבהן או שכר, או שבח, או הוצאה.
לצבוע לו אדום כול'. קנייה בשינוי לר' מאיר ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו שהמשנה דעתו של בעל הבי' נקרא גזלן [ב"מ ע"ח ע"א], ור' יהודה קניס ליה להיות ידו על התחתונה ולא ליתהני משבחיה, וכוליה אגריה נמי לא לישקול אלא הפחות שבשלשתן, ואם ירצה ליתן לו שכרו נותן לו ונוטל צמרו.
<h2>דף קא.</h2>
ת"ר הנותן לחרש עצים לעשות מהם (עצים) כסא ועשה לו ספסל, ספסל ועשה לו כסא ר' מאיר אומ' נותן לו דמי עציו. פי' ששינה דעתו ודינו כגזלן ואפי' אם רוצה ליתן לו שכרו אין לו אלא דמי עציו, ר' יהודה אומ' אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח, ומודה ר' מאיר בנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור, ספסל נאה ועשה לו ספסל כעור, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. פי' זהו טעם חלוקתם דר' יהודה סבר לא מיקרי גזלן אלא מאן דאתא לידיה [בתורת גזלנותא ההוא מיקרי גזלן וקני לשבחיה בשינוי, אבל האי דאתאי לידיה] בהיתירא על דעת שיעשה מלאכתו אע"פ שמגלה דעתו שמה שאני עושה לעצמי אני עושה אפי' הכי לא קנאו בשינוי אלא ידו על התחתונה, ור' מאיר סבר אע"ג דבהיתירא אתא לידיה כיון שמשנה דעתו נקרא גזלן.
<h2>דף קב.</h2>
יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב רב הונא וקאמ' הלכה כר' יהודה, אהדרינהו רב יוסף לאפיה למה לי למימ' הלכה כר' יהודה, מחלוקת ואחר כך סתם הוא, וכל מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם, מחלוקת בבבא קמא וסתם בבבא מציעא דתנן [ע"ח ע"א] כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה, ורב הונא איצטריך סד"א אין סדר למשנה וסתם ואחר כך מחלוקת היא, ורב יוסף אי הכי כל מחלוקת ואחר כך סתם נימ' אין סדר למשנה, וסתם ואחר כך מחלוקת היא, ורב הונא כי לא אמרי' אין סדר למשנה בחדא מסכתא אבל בתרי מסכתי אמרי', ורב יוסף כול' נזיקין כול' חדא מסכתא היא. ואיבעיתימ' משום דתני לה גבי הילכת' פסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
<h2>דף קב:</h2>
ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטין ולקח בהן שעורים, שעורים ולקח בהן חיטים, תני חדא אם פיחתו פיחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, ותניא אידך אם פיחתו פיחתו לו ואם [הותירו] הותירו לאמצע, א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר והא ר' יהודה, הא ר' מאיר דאמ' קני להו בשינוי, הא ר' יהודה דאמ' לא קני להו בשינוי, א"ר אלעזר וממאי דילמ' עד כאן לא קאמ' ר' מאיר התם אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה לא אמ', אלא אמ' ר' אלעזר הא והא ר' מאיר ולא קשיא כאן לאכילה וכאן לסחורה, וכיון דקימ' לן הלכ' כר' יהודה בין אם נתן לו חיטים לאכילה בין אם נתן לו חיטי' להרויח בהם וזה השליח הלך ושינה דעתו וקנה לעצמו השכר הוא לאמצע, ור' אלעזר ור' יוחנן לא פליגי אלא במילתיה דר' מאיר, אבל במילתיה דר' יהודה שניהן שוים ובכולהו (שנין שוים) השכר לאמצע. עיין בערך ע"ט בספר המכריע.
<h2>דף קג.</h2>
ת"ר הלוקח שדה בשם חברו אין כופין אותו למכור, ואם אמ' לו על מנת כן כופין אותו למכור, ואסקה אביי דהכי קאמ' הלוקח שדה בשם חברו אין כופין את המוכר למכור זמנא אחריתי בשם זה הלוקח. פי' כגון ראובן שקנה שדה משמע' ואמ' לו כתוב לי בשטר שאתה מוכרה ללוי, כי אני בעבור לוי קונה אותה ומפני שהיה זה לוי אדם גדול היה עושה אותו ראובן, שהיה ירא שמא יצאו עליו עסקים וכשישמעו כי לוי קנאה לא יצאו עליה עסקין, ועכשיו אומ' ראובן לשמע' תכתוב לי שטר מכר אחר על שמי כי מה שעשיתי על שם לוי מפני יראת העסקין עשיתי, אין כופין המוכר למכור דאמ' לא בעינא דליפשו שטרות עילואי, ואם אמ' על מנת כן כופין את המוכר למכור פעם אחרת. ולא צריכא כגון דאמ' להו לשהדי קמי דידיה חזו דשטרא אחרינא קא בעינא מהו דתימ' לימ' ליה זיל גבי דלוי דליכתו' לך קמ"ל דאמ' ליה להכי טרחי ואמרי לעדים דאנא מינך הוא דבעינא שטרא אחריתי. פי' והאי שטרא דכתב ליה בלא אחריות דלא לימטי ליה פסידא למוכר כדמפרש בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"ב].
רב כהנא יהב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא, זבנוה ניהליה מרוותא דכיתנא, אתא לקמיה דרב אמ' ליה איזיל אישקול זוזיי, אמ' אי [כי] קא מזבני לכיתנא אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול, ואי לא לא תישקול, אמרי נהי דמיגזל גזלוה ותנן [צ"ג ע"ב] כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה, דאטו רב כהנא מי יהיב ארבעה ושקיל תמניא ממילא הוא דאייקר, אמרי התם אמנה הויא ורב לטעמיה דאמ' עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים, ובפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] אמרי' דלית הילכת' כרב, אלא כר' ינאי (אלא) דאמ' מה לי הן ומה [לי] דמיהן.
מתני'. הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו כול'. פי' כיון דנשבע לו על שקר אין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב [ויקרא ה'] לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ולא יתן לבנו של נגזל שאם ייאנסו חייב להחזיר דלא הויא השבה עד דמטיא לידיה, אבל נותן הוא לשליח ב"ד דתקנתא עבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בדרך, ואם מת הנגזל חוזר ליורשי הנגזל.
<h2>דף קג:</h2>
אמרי נשבע אין לא נשבע לא. פי' לא מחייבינן ליה להוליכו אחריו אלא יהא בידו עד שיבוא הנגזל ויתן לו, כדין כל מי שחייב לחברו והלך למדינת הים שאינו חייב להוליכו אחריו אלא תופשו בידו עד שיבוא בעליו ויטלנו, מני מתני' לא ר' עקיב' ולא ר' טרפון דתנן [יבמות קי"ח ע"ב] גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזו מהן גזל מניח גזילה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון, ר' עקיב' אומ' לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד. מני מתני' אי ר' טרפון אע"ג דנשבע אמ' מניח גזילה ביניהן ומסתלק, אי ר' עקי' אע"ג שלא נשבע אמ' עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד, ואסיק רבא דמתני' כול' עלמ' הוא, ושאני מתני' דכיון דידיע למאן גזליה (ואומ') [ואוד'] ליה כמאן דאמ' ליה [ל]הוי לי בידך דמי, נשבע אע"ג דקאמ' ליה ליהוי לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי דלא ממטי לידיה, לא נשבע (לא) הוו פקדון גביה עד דאתי ושקיל ליה, ובגוזל אחד מחמשה קימ' לן דהלכה כר' עקיב' מחברו, עיין מה שכתבתי בפ' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים.
<h2>דף קד.</h2>
איתמ' שליח שעשאו בעדים. פי' ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלה ממנו ונתנם לו, רב חסדא אמ' הוי שליח ואם נאנסו פטור בעל הבית שנתנם לו, ורבה אמ' לא הוי שליח, רב חסדא אמ' הוי שליח להכי טרח ואוקמיה בעדים דנוקמו ברשותיה. פי' דאי לאזמוני ליה שליח קא עבד למה ליה לאשהודי עליה שהדי אלא ודאי מדאשהיד עליה שהדי ש"מ דקביל עליה אונסא דאורח' ויד שלוחו כידו דמיא, ולהכי אסהיד עליה שהדי דאי מיתנסי לא מצי כפר ליה, ודוקא אם עשאו בעדים אמ' רב חסדא דהוי שליח גמור להיות כמותו ולהתחייב באונסיו, אבל אם לא עשאו בעדים אע"ג דמודי ליה דאיהו שדריה לא הוי שליח להתחייב הוא באונסיו אלא אזמניה ניהליה, רבה אמ' לא הוי שליח הכי קאמ' ליה איניש מהימנא הוא אי בעית שדורי בידיה שדר. פי' והני מילי מסתמ', אבל אם פירש לו בפני אותם העדים שאני מקבל עלי אונס הדרך הוי שליח, כדבעינן למימ' לקמן [ק"ד ע"ב] ליכתוב לך התקבלתי, דאלמ' אי כתב ליה התקבלתי כל אונסא דאורחא הוי עילויה, ולא פליגי אלא מסתמ', ואי אמ' ליה באפיה שדר לי בהדי פלניא ושדר ליה ונאנסו לבעל המעות נאנסו, ולא מצי למימ' ליה שליחא אזמינית לך ולא קבילית עלי אונסא דאורחא, דהכי תנן גבי שואל [ב"מ צ"ח ע"ב] ואם אמ' לו השואל שלחה לי ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך, או ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי ושילחה ומתה חייב, אלמ' כיון דא"ל באפיה כאילו אמ' ליה כל האונסין יהיו עלי דמי, שאין לומר כשאמ' לו בפניו שלח לי על ידי פל' דאזמין ליה שליח אלא כששולח לו ממקום אחר. ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח. פי' ושלוחו של אדם כמותו וכשהגיעו ליד השליח כאילו הגיע לידו דמי.
<h2>דף קד:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' שמואל אין (משלמין) [משלחין] מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומין עליה. פי' אע"פ ששלח לו שליח עם הדיוקני בידו שמכיר זה שזו הדיוקני והסימן של בעל המעות היא והוא שלחו אצלו לקבל ממנו מעותיו, אפי' הכי לא ישלח לו בידו שאם ייאנסו האונס יהא עליו ולא על בעל המעות, שלא שלחו אצלו אלא להזמין לו שליח. ואפי' עדים חתומים עליו, שהן מעידים כי בעל המעות שלחו אצלו לקבל ממנו מעותיו, ונתן לו זו הדיוקני עוד שיכיר מי שהמעות בידו הסימן וידע בבירור כי בעל המעות שלחו, לא ישלח בידו, שאם ישלח האונס יהיה עליו שעל כל זאת לא קיבל עליו בעל המעות האונס עד שיפרש בפירוש, וקסבר שמואל שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח, ור' יוחנן אמ' אם עדים חתומין עליה משלחין. פי' ר' יוחנן לטעמיה דאמ' שליח שעשאו בעדים הוי שליח, הילכך בדיוקני בלחוד לא הוי שליח, אבל אם עדים חתומין עליה הוי שליח דאפילו בלא דיוקני בעדים בלבד הוי שליח. אלא לשמואל מאי תקנתיה. פי' כיון דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח ודיוקני נמי לא אהני מידי מאי תקנתיה דלישדר ליה וליפטר ליה מאונסא, כי הא דר' אבה הוה מסיק ביה זוזי ברב יוסף בר חמא, אמ' ליה לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלאי, כי אזל להתם א"ל רבא בריה מי כתב לך התקבלתי. פי' התקבלתי מעותיי בהגעתן ליד רב ספרא וכאילו באו לתוך ידי דמי וכל אונס הדרך מוטל עלי, שכיון שפירש לו כן כל האונס מוטל עליו, דאפי' מאן דאמ' שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח דוקא מסתמא בשלא פירש, אבל אם פירש שאני מקבל אונס הדרך עלי הכל כפי פירושו, לבסוף אמ' ליה אפי' אי כתב לך התקבלתי נמי ולא כלום הוא, דילמ' עד דאתית שכיב ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבה ולא כלום הוא. פי' דאי הוה מקבל להו רב ספרא בחיי ר' אבה אע"ג דהוה שכיב ר' אבה אין בכך כלום דכבר בהגעת המעות ליד רב ספרא נפטר מי שהמעות בידו, אלא שמא ימות קודם שיקבלם רב ספרא וכיון שמת ר' אבה בטל שליחותו, א"ל ואלא מאי תקנתיה, א"ל זיל ניקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את וכתוב לי התקבלתי, כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי הוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבה אגב אסיפא דביתיה, כי אתא נפק לאפיה עד תואך. וקם ליה רבא בשיטתיה דשמואל ורבה דאמרי שליח שעשאו בעדי' לא הוי שליח, ואע"ג דרב חסדא פליג עליה דרבה, ור' יוחנן ור' אלעזר קיימי כותיה, וקימ' לן [עירובין מ"ז ע"ב] דכל היכא דפליגי שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כיון דקם רבא דהוא בתרא כשמואל (ורבא) [ורבה] הילכת' כותיהו, ואע"פ שעשאו בעדים לא מקבל עליה אונסא דאורחא עד דמפרש. עיין בערך פ' בספר המכריע.
מתני'. נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, כול'. פי' דוקא קרן מעכב שצריך לילך אחריו דכי כת' קרא בקרן כת', אבל החומש אינו צריך לילך אחריו אלא יהא בידו עד שיבוא הנגזל ויטלנו, ואם נתן לו את הקרן וכחש לו החומש ונשבע לו ואחר כך הודה משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן של חומש משוה פרוטה. תשומת יד היא הלואה, עשק את עמיתו הוא הכובש שכר שכיר. ודיקי' למימרא דחומשא ממונא הוא ואי מיית משלמי ליה יורשים. פי' מדתני שאם נשבע לו על החומ' משלם חומש על חומש אלמ' ממון הוא חשוב החומש ולא אמרי' לכפרה הוא בא. ואם מת משנשבע והודה היורשין משלמין קרן וחומש, ותניא נמי הכי הגוזל את חברו ונשבע לו [ומת] יורשין משלמין קרן וחומש ופטורים מן האשם. פי' דאשם שבא לכפרה אין כפרה למתי', ואילו היה החומש כפרה היו פטורין גם מן החומש אלא ממונא הוא וכמו שמשלמין הקרן משלמין גם החומש, ופטורין מן האשם שאינו בא אלא לכפרה ואין כפרה למתים, ואוקימנא לבריתא כגון שנשבע אביו והודה שכבר נתחייב ליתן קרן וחומש ומשלמי ליה יורשין, וכגון שהניח אחריות נכסים.
<h2>דף קה.</h2>
חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו, אמ' רב פפא לא שנו אלא שאין גזילה קיימת, אבל אם גזלה קיימת צריך לילך אחריו חיישי' שמא תייקר. איכא דאמרי אמ' רב פפא לא תימ' הני מילי היכא דאין גזילה קיימת, אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו, אלא לא שנא קיימת ולא שנא אינה קיימת, לשמא תייקר לא חיישי'. אמ' רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתי' חייב להחזיר לו אחת, ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומ' לו הרי שלך לפניך, טעמ' דאיתיה בעיניה הא ליתיה בעיניה אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא הוה שוי ממונא בעי שלומי ליה דמי חמצו כדמעיקרא, הכא נמי אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא הוה ממונא בעי שלומי. פי' ואי איתה קיימת מיפטר בה, ואי ליתה קיימת משלם לו פרוטה כדהוות שויא מעיקרא כדאמרי' גבי חמץ בפסח. בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהו, מי אמרינן השתא הא ליכא גזילה גביה, או דילמ' הא לא אהדר ליה גזילה דהות גביה, בתר דבעיא הדר פשטה אע"פ שגזלה אין כאן, מצות השבה אין כאן וחייב להחזיר לו האחרת.
<h2>דף קה:</h2>
אמ' רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין, מותיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד, אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא, ואם איתה מכפיר' הוא דאיפסיל ליה, אמרי הכא במאי עסיקי' דקאי באגם דלאו כפירה היא סבר אישתמיט ליה אדאזילנא ומייתינא ליה, תדע דאמ' רב אידי בר אבין אמ' רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות, והאמ' אילפא שבועה קונה, שבועה הוא דקניא אבל כפירה לא קניא, אמרי הכא נמי (דקניא) [דקימ'] באגם. איתוקמא השתא מימרא דרב ששת כגון דאסהידו שהדי דההיא שעתא דכפריה בביתיה הוה והילכך מההיא שעתא נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו, וכן נמי מימרא דרב אידי דפסול לעדות איתוקמא בפ' שנים אוחזין [ב"מ ה' ע"ב] כגון דאתו שהדי ואשהידו ביה דההיא שעתא הוה איתי' לפקדון בביתיה והוה ידע ביה, אבל היכא דנשבע עליו אפי' קאי באגם נמי נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו וכל שכן דפסול לעדות.
<h2>דף קו.</h2>
אמ' רב הונא אמ' רב מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור, שנ' [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו בעלים שבועה שוב אינן משלמין ממון. ואסיקנא דרמי בר חמא (ורב) ורב נחמן לא סבירא להו להא דרב, אלא אם באו עדים לאחר כן חייב לשלם, וקרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא. וכיון דרב נחמן פליג עליה קימ' לן דהילכת' כרב נחמן בדיני. וכת' רב עמרם גאון זצוק"ל ואפי' אתא חד שהדא דאית ליה גביה מנה ואישתבע שבועה דאוריתא, ובתר הכי אתא חד שהדא אחרינא מצטרף בהדי קמא ומיחייב לשלומי. יתיב רב נחמן וקאמ' להא שמעתא, איתיבי' רב אחא בר מניומי לרב נחמן היכן פקדוני ואמ' לו אבד משביעך אני ואמ' אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן. א"ל הכא במאי עסיקי' כגון שנשבע חוץ לבית דין, א"ל אי הכי אימ' סיפא היכן פקדוני ואמ' לו נגנב משביעך אני ואמ' אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל, ואי ס"ד חוץ לבית דין מי איכא כפל, א"ל יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך אידי ואידי בבית דין, כאן בקפץ כאן בלא קפץ. מהכא שמעינן דשבועת הדיינין לא הויא אלא בפני בית דין, ואם השביעוהו שלא בפני ב"ד לא הויא שבועה וחוזר ונשבע לו בפני ב"ד, דטפי חמירא שבועה בפני ב"ד אשלא בפני ב"ד, וכן נמי אם קפץ מעצמו ונשבע לא הויא שבועה יפה להיפטר מבעל דינו אלא חוזרין ב"ד ומשביעין אותו. והכי נמי אמרי' בפ' השולח גט [גיטין ל"ה ע"א] גבי אלמנה דנמנעו מלהשביעה, אמ' רב יהודה אמ' שמואל לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה, אלמ' אלמנה דאין משביעין אותה בב"ד משביעין אותה חוץ לב"ד, אבל כל אדם אין משביעין אותו אלא בב"ד. ואמרי' התם נמי אמ' רב הונא מודה רב בקופצת. ודוקא גבי אלמנה אמ' רב הכי משום דקסבר התם דאפילו חוץ לב"ד אין משביעין אותה ולא הוה מגבי לה כתובתה כלל אפי' בהדרה, דבשני דרב קילי נידרי, הילכך אם קפצה ונשבע' מודה רב דלא גריעא הא משבועה דחוץ לב"ד, ומהדרה דמתני'. ורב משום חומרא דשבועה לא היה רוצה להשביעה אפי' חוץ לב"ד, אבל כיון דהיא מאיליה קפצה ונשבעה מודה. ודוקא אלמנה דאקילו בה להשביעה חוץ לב"ד ולהדירה הוא דמיפטרא בקופצת, אבל כל אדם דחייב שבועה בפני ב"ד לא מיפטר בקופץ עד שישביעוהו ב"ד. והכי כתב רבי' חננאל זצוק"ל ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה.
<h2>דף קו:</h2>
א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומ' ארבעה משום דאיתקש לגנב עצמו דכת' [שמות כ"ב] אם ימצא הגנב ישלם שנים. וא"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל. מאי טעמ' דאמ' קרא [שם] על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה. איתיביה ר' אבה בר ממל לר' חייה בר אבה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור [שם], אין נתינת קטן כלום, אין לי אלא בשנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבוא דבר שניהם עד שתהא תביעה ונתינה שניהן שוין כאחת. ואמאי תיהוי כי אבדה וניחייב. ואסיק רב אשי נתינת קטן לא דמיא לאבדה, אבדה אתיא מכח בן דעת האי לא אתי מכח בן דעת.
וא"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור מקצת ויודה במקצת, מאי טעמ' דאמ' קרא [שמות כ"ב] כי הוא זה. ופליגא דר' חייה בר יוסף דאמ' ר' חייה בר יוסף עירוב פרשיות שנו כאן וכי כת' כי הוא זה אמלוה כת'. מאי שנא מלוה כדרבא דאמ' רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דליכפור והאי דאודי ליה במקצת משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דלודי והאי דלא אודי אישתמוטי מישתמיט סבר אי מודינא בכוליה תבע לי כוליה, אישתמיט ליה עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, הילכך רמא רחמ' עליה שבועה כי היכי דלודי כוליה, גבי מלוה איכא למימ' הכי, גבי פקדון מעיז ומעיז. פירש המור' אבל גבי פקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז. ואנ"ל משו' דמשמע דאפי' אי טעני בגוף הפקדון שזה אומ' תן לי פקדוני וזה אומ' לא הפקדתה בידי כלום חייב שבועה, ואע"פ שכופר בכל, דלא בענן מודה במקצת אלא גבי מלוה מפני שעשה לו טובת הנאה, אבל גבי פקדון שלא עשה לו טובת הנאה אפי' כופר בכל חייב. ודבר זה לא יתכן דהא תנן בפ' שבועת הדיינין [מ"ג ע"א] סלע הילויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומ' לא כי אלא סלע הילויתיך עליו וסלע היה שוה פטור, סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומ' לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינ' היה שוה חייב. אלמ' אפילו מלוה גופיה דאיהו הוא דקא עביד טובת הנאה גבי לוה ולא לוה גבי דידיה, היכא דנפלה ליה שבועה מחמת המשכון דנקיט בידיה והוי עליה שומר שכר, היכא דכפר בכל פטו' משבועה ולא מיחייב שבועה עד שיודה במקצת ויכפור במקצת, ש"מ דכל מידי דיהיב איניש לחבריה בין בתורת הלואה בין בתורת פקדון אמרי' דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, וטעמ' דמילתא לא מפני שעשה לו טובה אלא מפני שבוש האדם לכפור בפני חברו במה שנתן לו והילכך כי כפר בכל פטור וכי אודי במקצת חייב דאמרי' אישתמוטי מישתמיט. ומאי דאמרי' הכא אבל גבי פקדון מעיז ומעיז לא אמרי' ליה אלא בשבועת השומרין כשטוען שומר חנם נגנב או אבד אע"פ שבכל הפקדון הוא טוען חייב הוא שבועת השומרין, ואין לומ' כאן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו דמה יודע חברו מה נהיה עליו ואם זה טוען אמת או שקר, הילכך בכל שבועת השומרין בין בשומר חנם שטען נגנב או אבד, בין בשומר שכר שטען נאנס, בין בשואל שטען מתה מחמת מלאכה לא בענן הודאה במקצת שאין לומ' בהן חזקה, אבל ודאי אי טעני בגוף הפקדון שזה אומ' הפקדתי בידך וזה אומ' לא הפקדתה אם הוא כופר בכל פטור משבועה שכיון שזה טוענו טענת בריא אין לו כח להעיז בפניו ולכפור לו בכל ולא מיחייב שבועה עד שיודה במקצת.
<h2>דף קז.</h2>
תני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין הודאה במקצת וכפירה במקצת, ואילו הן שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר. אמ' רבא מאי טעמ' דתני רמי בר חמא שומר חנם בהדיא כת' ביה [שמות כ"ב] כי הוא זה, שומר שכר יליף נתינה נתינה משומ' חנם, שואל וכי ישאל [שם] ו"ו מוסף על הענין ראשון, שוכר אי למאן דאמ' כשומר חנם הינו שומר חנם אי למאן דאמ' כנושא שכר הינו נושא שכר. וכן א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיודה במקצת ויכפור במקצת מאי טעמ' דאמ' קרא כי הוא זה. ופליגא דר' חייה בר יוסף [דאמר] עירוב פרשיות שנו כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכת'. מאי שנא מלוה כדרבא כול'. כת' רבי' חננאל זצוק"ל וקימל"ן כר' חייה בר יוסף ודלא כר' חייה בר אבה א"ר יוחנן, ואע"ג דחזינן בפ' שנים אוחזין [ב"מ ה' ע"א] ובפ' השואל [שם צ"ח ע"א] דמתרצי לטעמיה דרמי בר חמא ולא דחו לה ואיכא למישמ' מינה דאיתה, מיהו רובא דגמרא סלקא דלא כטעמיה, וכך כתב גם רבינו יצחק זצוק"ל וקימ' לן כר' חייה בר יוסף ולית הילכת' כרמי בר חמא דאמ' ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, וכך מצאתי כת' משם רבי' האיי גאון זצוק"ל ודרמי בר חמא דאמ' ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ליתה והלכה רווחת היא שהשומר חנם על גניבה ושומר שכר על השבויה ועל השבר נשבע שבועה דאוריתא ואע"פ שלא הודו במקצת. ונר' לי שגם מדברי רבא יש לדחות הא דרמי בר חמא, דאמ' רבא מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע כול', ש"מ דסבירא ליה דרבא דגבי פקדון דליכא למימ' הכי לא בעינן כפירה במקצת והודאה במקצת. וכיון דרבא דהוא בתרא סבירא הכי לא משגחינ' לדרמי בר חמא ואע"ג דהיא מתניתא.
<h2>דף קז:</h2>
וא"ר חייה בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שעה שישלח בו יד, מאי טעמ' דאמ' קרא [שמות כ"ב] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. למימר' דשלח ביה יד עסיקי', א"ל ר' חייה בר אבה הכי א"ר יוחנן בעומדת על אבוסה שנו. אמ' רב ששת הטוען טענת גנב בפקדון כיון דשלח בו יד פטור. מאי טעמ' הכי אמ' רחמ' ונק' בעל הבית אל האלהים אם לא שלח הא שלח פטור. א"ל רב נחמן והלא שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שאינה ברשותי. מאי לאו שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שאינ' ברשותי, מה שבועה שאינה ברשותי כי מיגליא מילתא דהוי ברשותו חייב אף שבועה שלא שלחתי בה יד כי מיגליא מילתא דשלח בה יד חייב. א"ל לא שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שלא פשעתי בה, מה שבועה שלא פשעתי בה כי מיגליא מילתא דפשע בה פטור מכפל, אף שבועה שלא שלחתי בה [יד] כי מיגליא מילתא דשלח בה יד פטור מכפל. כתב רבי' חננאל זצוק"ל וקימ' לן כר' חייה בר יוסף, ואע"ג דאמ' רב ששת הטוען טענת גנב בפקדון כיון דשלח בו יד פטור דקנאו, לית הילכת' כוותיה דהא רב נחמן פליג עליה ואמ' והלא ג' שבועות משביעין אות' כול'. ונר' לי דנהי דהילכת' כר' חייה בר יוסף בהא שאם שלח בו יד חייב ודלא כרב ששת דפטר, אבל במאי דאמ' אינו חייב עד שישלח בו יד לית הילכת' כותיה אלא בין שלח בין לא שלח חייב, דהא ר' חייה בר אבה פליג עליה ואמ' הכי אמ' ר' יוחנן בעומדת על אבוסה שנו. ורב ששת נמי פליג עליה ואמ' עיקר חיובא לא הוי אלא היכא דלא שלח בו יד. ואע"ג דרב נחמן פליג עליה על רב ששת לא פליג אלא לחייב היכא דשלח בו יד, אבל לפטור היכא דלא שלח בו יד לא. הילכך הוה ליה ר' חייה בר יוסף בהא מילתא יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ויש לומ' שגם רבי' חננאל לא נתכוון לפסוק הלכה כמותו, אלא לחייב היכא דשלח בו יד ולאפוקי מרב ששת דפטר, אבל לפטור היכא דלא שלח בו יד לא, אלא בין שלח בו יד בין לא שלח בו יד חייב בכל.
<h2>דף קח:</h2>
נגנבה באונס והוכר הגנב אמ' אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע, ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. פי' נגנבה באונס על ידי ליסטים מזויין שגם שומר שכר פטור שהוא אונס והוכר הגנב ויכול לכופו בדין ולהוציאו מידו, אם שומר חנם הוא אין כופין אותו שידיין עם הגנב ויוציא הפקדון מידו, אלא מה שירצה יעשה, או יעשה דין עם הגנב ויוציא מידו וישלם לבעליו, או ישבע שנגנב ממנו ויפטר, אבל אם הוא שומר שכר אע"פ שהוא פטור מן האונסין אינו יכול להפטר בשבועה, אלא כיון שהוכר הגנב צריך לטרוח ולהוציא הפקדון מידו ולשלם לבעליו. ורבא אמ' אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. פי' אע"פ שהוא שומר חנם, כיון שהוכר הגנב, עליו מוטל לטרוח ולהדיין עמו ואין פוטרין אותו בשבועתו. לימ' פליגא דרבא אדרב הונא בר אבין, דשלח רב הונא בר אבין נגנבה באונס והוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצ' עושה עמו דין רצה נשבע, אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. אמ' לך רבא הכא במאי עסיקי' כגון שקדם ונשבע. והא רצה עושה עמו דין רצה נשבע קאמ', הכי קאמ' אם רצה עומד בשבועתו ואם רצה עושה עמו דין. ודוקא שומר חנם אבל שומר שכר אע"ג דנשבע כיון שהוכר הגנב עליו מוטל לטרוח ולהדיין עמו ולהוציא מידו ולשלם לבעליו. והילכת' כרבא. רבא זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזירה גנב לבית שומר ומתה בפשיעה מהו. פי' כגון שהניחה בחמה. מי אמרי' כיון דנגנבה באונס כלתה שמירתו או דילמ' כיון דאהדרה הדרא לשמירתו תיקו. וכל תיקו דממונא לקולא גבי נתבע ופטור מלשלם ואי תפש לא מפקי' מיניה. ורבא פשיט' ליה דהדר לשמירתו שהרי היה אומ' עושה עמו דין ואינו נשבע ואם כן בשהחזירה הגנב בבית שומר ופשע בה חייב דלא כלתה שמירתו ומילתא דפשיטא ליה לרבא מיבעיא ליה לרבא זוטי.
מתני'. היכן פקדוני ואמ' לו אבד משביעך אני ואמ' אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן, ואם הודה משלם קרן וחומש ואשם. היכן פקדוני ואמ' לו נגנב משביעך אני ואמ' אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל, ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. פי' הטוען טענת אבדה בפקדון אע"פ שנשבע לשקר כשבאים העדים ומעידים שאכלו או שהוא תחת ידו אינו משלם אלא קרן ולא כפל ולא חומש, דלגבי חומש ואשם כת' [במדבר ה'] והתודה דוקא אם יודה שנשבע לשקר ורוצה כפרה משלם חומש ואשם, אבל כל זמן שהוא אינו מודה אינו משלם אלא קרן. ואם הודה בין קודם שבאו העדים ובין לאחר שבאו העדים משלם קרן וחומש ואשם. והטוען טענת גניבה בפקדון דינו כגנב עצמו, ואם נשבע לשקר ואחר כך באו עדים שהוא תחת ידו משלם תשלומי כפל, ודוקא אם נשבע לשקר, אבל אם טען טענת גניבה ולא נשבע ובאו עדים שהוא תחת ידו אינו משלם אלא קרן, שאין זה גנב ממש דהא כי אתא לידיה בהיתירא אתא לידיה, ומשום כפירה בלחוד לא נתחייב בכפל עד שיישבע ויחלל שבועתו. ואם הודה מעצמו קודם העדאת העדים דליכא כפל, משלם קרן וחומש ואשם. ודוקא אם הודה קודם העדאת העדים דליכא כפל אז משלם חומש ואשם, אבל אם הודה לאחר העדאת העדים שכבר נתחייב בכפל אינו משלם חומש ואשם דכת' [ויקרא ה'] ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו, ודרשי' מיניה [לעיל ס"ה ע"ב] ממון המשתלם בראש שאין בו [אלא] קרן מוסיף חומש, אבל ממון שאינו משתלם בראש שמשלם כפל אינו מוסיף חומש. ומשו' הכי תני בסיפא ואם הודה מעצמו, דוקא מעצמו דליכא העדאת עדים, וברישא תני ואם הודה ולא תני מחמת עצמו, שאע"פ שהודה לאחר העדאת העדים משלם חומש ואשם מפני שאין שם כפל. בריש פר' מרוב' [ס"ג ע"ב] אמרי' קתני דטוען טענת גנב משלם תשלומי כפל, אבל טוען טענת אבד לא משלם תשלומי כפל, וטוען טענת גנב נמי בשבועה הוא דמשלם כפל, אבל בלא שבועה לא משלם כפל, מנהני מילי דת"ר אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכת' מדבר. פי' הכי כת' לעיל מיניה [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים, שטען האיש השומר כי נגנבו ממני ואני פטור מלשלם דשומר חנם פטור מגניב' ואב', אם ימצא הגנב כמו שטען השומר ישלם הגנב כפל לבעליו, ואם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים הוא השומר ויעשה שבועה כי נגנבו ממנו וייפטר. ודוקא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו אז הוא נפטר בשבועה, אבל אם שלח יד בפקדון מקודם לכן נעשה עליו גזלן ואינו נפטר בגנבה ואבדה. על כל דבר פשע וגו'. פי' על כל דבר פשע שפשע בשבועתו וחיללה, אשר יבואו עדים ויאמרו כי זהו הפקדון שנשבעתה עליו והרי הוא תחת ידך, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, אם תמצא עדותם מכוונת משלם השומר שנים לבעליו כגנב עצמו, ואם נמצאו העדים זוממין משלם שנים לשומר שנ' [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם, וממאי דבשבועה דתניא ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה, אתה אומ' לשבועה או אינו אלא לדין. פי' שמשעה שכפר לו בבית דין וטען כי נגנב ממנו אם יבואו עדים שהוא תחת ידו ישלם שנים, נאמרה שליחות יד למעלה ונאמ' שליחות יד למטה שבועת יי' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה.
מתני'. הגוזל את אביו כול'. פי' הגוזל את אביו ותבעו וכפר ונשבע ואחרי כן הודה, בין שהודה לאחר מיתת אביו בין שהודה בחיי אביו חייב לשלם קרן וחומש לבניו או לאחיו של אביו, ואע"פ שהוא יורש אביו במקום אחי אביו, או במקום בני אביו הוא יורש את חלקו, אינו נפטר ואין לו כפרה עד שיוציא גזילו מתוך ידו וישיב אותו ליורשים, ואע"ג דתנן לעיל [ק"ג ע"א] מחל לו על הקרן כול', דאלמ' בר מחילה הוא ונפטר במחילה ויש לו כפרה אע"פ שלא הוציא גזילו מידו והכא נמי נימחול איהו לנפשיה, לא אמרי' הכי דדוקא לאחרים מצי מחיל דהינו הנגזל מוחל לגזלן והוה ליה כאילו החזירו לו, אבל איהו לנפשיה לא מצי מחיל וצריך להוציא גזלו מידו ולשלם ליורשי אביו. ואם אינו רוצה להפסיד ירושתו בעבור כפרת שבועתו, או שהוא עני ואין לו נכסים וצריך לירושתו שיתפרנס ממנה, אל יטול חלק ירושתו מנכסי אביו בהדיא אלא נותן חלק ירושתו לאחיו בעבור גזילו ולווה מאחרים כשיעור חלקו [והן באין ונפרעין מחלק הנכסים שהיה מגיע לחלקו, וכל] (ו)זה עושה כדי שייראה שהשיב גזילו ותהיה לו כפרה משבועתו, ואין אחיו יכולין לעכב את חלקו ולמנוע בעלי חובים שלא ייפרעו ממנו שמן הדין אינו חייב לשלם להם כלום שהוא יורש את אביו ואינו עושה כי אם לכפרת שבועתו.
<h2>דף קט.</h2>
האומ' לבנו כקונם יהא אסור עליך מה שאתה נהנה ממני אם מת יירשנו, שלא אמ' אלא ממני דמשמע בחייו, אבל אם אמ' בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו אלא מניח הירושה לשאר היורשין, ואם אינו רוצה לאבד ירושתו או שהוא עני ואין לו ממה להתפרנס אל יטול חלקו בהדיא, אלא לוה מאחרים ואוכל והן באין ונפרעין מן הנכסים, וכל זה מפני שאין זה נדר גמור ומשום הכי עבדו ליה רבנן תקנתא, שמה כח יש לו לעשות נכסיו קונם לאחר מותו והא קימ' לן [ב"ב קל"ו ע"א] שאין אדם יכול ליתן או למכור או להקדיש לאחר מותו אם לא יאמר מהיום, והם הכי נמי בקונמות אין אדם יכול לאוסרם על חברו אחר מותו, אבל מכל מקום שלא יקלו בני אדם בקונמו' עשו חכמ' תקנה זו, אבל אם אמ' נכסיי אילו יהיו עליך קונם נדר גמור הוא זה ואסור שייהנה מהם בין בחייו בין במותו.
אמ' רב יוסף ואפי' לארנקי של צדקה. פי' אע"פ שלא נתן גזלו ליורשי אביו אלא הוציאו מידו ונתנו לארנקי של צדקה, יצא ויש לו כפרה. ואמ' רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אביו. שאם יתן סתם מיחזי דאיהו מדידיה יהיב ואכתי לא הוציא גזלו מידו.
<h2>דף קט:</h2>
בעי רבינא גזל גיורת מהו איש אמ' רחמ' ולא אשה, או דילמ' אורחיה דקרא הוא. א"ל רב אהרן לרבינא תניא איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומ' [במדבר ה'] האשם המושב הרי כאן שנים. פי' תרי האשם כתיבי להשיב האשם אליו האשם המושב, אם כן מה ת"ל איש, איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים או אם אין לו גואלים, קטן אינו צריך לחזר עליו, בידוע שאין לו גואלים. ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולודי הוא בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ס"ט ע"א]. ת"ר הרי שהיה הגוזל כהן לא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי יהא שלי, אלא גזילו יוציא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים.
מתני'. הגוזל את הגר כול'. ת"ר האשם המושב ליי' לכהן [במדבר ה'] קנאו השם ונתנו לכהנים, לכהן שבאותו משמר. אתה אומ' לכהן שבאותו משמר או אינו [אלא] לכל כהן שירצה, כשהוא אומ' מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו הוי אומ' לכהן שבאותו משמר הכת' מדבר. ואע"פ שהמשמר היה חלוק לששה בתי אבות וכל בית אב מקריב ביומו, גזל הגר לא היה ניתן לאותו בית אב בלבד אלא לכל בני המשמרה היה מתחלק, דדוקא הקרבנות ואכילת הבשר וחילוק העורות הי' חלוקים לששה בתי אבות וכל בית אב זוכה ביומו, אבל גזל הגר ושדה אחוזה שהן אקראי בעלמ' הן לכל בני המשמרה.
<h2>דף קי.</h2>
ת"ר האשם זה הקרן המושב זה החומש, או אינו אלא אשם זה איל, כשהוא אומ' מלבד איל הכיפורי' הוי אומ' אשם זה קרן. היה מעלה את הכסף כול'. פי' דכבר זכה ביה גזלן ממיתת הגר אלא דבעי מיעבד השבה בידים דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה, והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה. והאשם ירעה דהוי אשם שמתו בעליו וקימ' לן [ע"ב] כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח עולות לשם והעורות לכהנים. ואם אחרי שנתן הכסף לכהנים מת אינם יכולין להוציא מידן שכבר זכו בו הכהנים. נתן את הכסף ליהויריב שהיא ראשונה לכל המשמרות ואשם לידעיה שהיא שנייה לה, אע"פ שלא נתנם למשמר אחד יצא וזכה זה בשלו וזה זכה בשלו, שהמביא גזלו עד שלא יביא אשמו יצא. אבל אם נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה דשלא כדין עשו בני יהויריב שקיבלו אשם בלא כסף, שהמביא אשמו עד שלא יביא גזלו לא יצא, הילכך אם הוא קיים יקריבוהו בני ידעיה ואם אינו קיים יביא אשם אחר. [קי"א ע"א] מנהני מילי אמ' רבא דאמ' קרא [במדבר ה'] מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו ועדין לא כיפר, מכלל דכסף ברישא.
<h2>דף קיא.</h2>
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב. ת"ר מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא, ת"ל [ויקרא ה'] באיל האשם ונסלח לו. פי' גבי אשם מעילות דנהנה מן ההקדש כת', ואיל זהו קרבן מעילתו אשם זה הקרן, ודוקא אם הביא שניהם אז ונסלח לו, אבל באחד מהן אין לו כפרה. יכול כשם שהאיל והאשם מעכבין כך יהא החומש מעכב ת"ל באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין [ו]אין החומש מעכב, וילמד הדיוט מהקדש והקדש מהדיוט, הדיוט מהקדש, מה הקדש חומש לא מעכב אף הדיוט חומש לא מעכב. והקדש מהדיוט מה הדיוט קרן ברישא אף הקדש קרן ברישא. פי' גזל הגר שהוא הדיוט למד ממעילת הקדש, מה הקדש חומש לא מעכב כדכת' באיל האשם ונסלח לו כיון שהביא האיל והאשם מיד ונסלח לו, אף בגזל הגר נמי חומ' לא מעכב. והקדש למד מהדיוט מה הדיוט צריך ליתן קרן ברישא והדר איל כדילפינ' מאשר יכפר בו עליו [במדבר ה'], אף הקדש נמי קרן ברישא והדר איל שאם הקריב איל (קודם) המעילה [קודם] שנתן לגזבר הקרן של הקדש פסול ויחזור ויביא איל אחר כדאמרן גבי גזל הגר.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהן פטורין מלשלם, ואם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבין לשלם. ב. [קי"ג ע"א] אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאים, ואין נוטלין מהן צדקה, אבל (נותן) נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק. [קי"ד ע"א] נטלו המוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר, [נטלו] הליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אילו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם. המציל מן הנהר ומן הליסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אילו שלו. וכן נחיל של דבורים אם נתייאשו הבעלים הרי אילו שלו. א"ר יוחנ' בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל זה, ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו, ואם הזיק משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן דמים, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומ' קוצץ ונותן לו דמי'. ג. [קי"ד ע"ב] המכיר כליו וספריו ביד אחרים ויצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול, ואם לאו לא כל הימנו, שאני אומ' מכרן לאחר ולקחן זה ממנו. ד. [קט"ו ע"א] זה [בא] בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה, אין לו אלא שכרו, ואם אמ' לו אציל את שלך ואתה נותן (לו) [לי] דמי שלי חייב ליתן לו. שטף הנהר חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו, ואם אמ' לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. ה. הגוזל את השדה מחברו ונטלוה מציקין אם מכת מדינה היא אומ' לו הרי שלך לפניך, ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר אומ' לו הרי שלך לפניך. ו. [קי"ח ע"א] הגוזל את חברו או שלוה ממנו או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר, על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר. האומ' לחברו גזלתיך והלויתני והפקדתה אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי חייב לשלם, אבל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדתה אצלי (אם הפקדתה) אם לא הפקדתה, פטור מלשלם. ז. הגונב טלה מן העדר והחזירו מת או נגנב חייב באחריותו, אם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו ומנו את הצאן והיא שלמה פטור מלשלם. ח. [קי"ח ע"ב] אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות עצים ופירות, אבל לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל ועגלים בשרון, וכולן שאמרו הטמן אסור, ולוקחין בצים ותרנגולין מכל מקום. ט. [קי"ט ע"א] מוכים שהכובס מוציא הרי אילו שלו, ושהסורק מוציא הרי אילו של בעל הבית, הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו, יתר מכן לבעל הבית, ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והן שלו, החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו ומטלת שהיא שלש על שלש הרי אילו של בעל הבית, מה שחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל לבעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית.
הגוזל ומאכיל כול'. אמ' רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותא דמריה קאי. פי' דוקא אם לא נתייאשו הבעלים, אבל אם נתייאשו הבעלים מן הראשון גובה אבל מן השיני אינו גובה. ואע"ג דקימ' לן דייאוש כדי לא קני כדכתבית לעיל בפ' מרובה ויש לומ' כל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי, הכא לא אמרי' משום דאיכא ייאוש ושינוי רשות, ולא מיבעיא אם אכלו אלא אע"פ שגזילה קיימת אין דין הבעלים עם השני אלא עם הראשון כל שכן אם אכלו, והכין פירושא דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשות' דמריה קאי, כלומ' שאם רוצה למוכרו לא קנה לוקח דשינוי רשות בלא ייאוש אינו קונה והילכך אם אכלו אחר הנגזל יכול לגבות ממנו, אבל לאחר ייאוש לא קאי ברשותא דמריה שהרי אם מכרו מכור וקנייה לוקח בייאוש ושינוי רשות והילכך אם אכלו השיני אין דינו של נגזל [אלא] עם הראשון ולא עם השיני, ואע"פ שגזילה קיימת כל שכן אם אכלו, והנגזל תובע ומוציא מגזלן ראשון וגזלן ראשון ודאי הוא תובע את גזלן שיני. והיכא דגזל' קיימת ביד גזלן שיני וגזלן ראשון בא ותובעו וגזלן שיני רוצה לסלקו בדמים אע"ג דאיכא גביה ייאוש ושינוי רשות לא מצי לסלוקי' בזוזי, דדוקא גבי לוקח אמרי' הכי משו' דגזלן ראשון מכר לו ברצונו והילכך קנאו הלוקח, אבל זה שגזל ממנו יאמר לו גוף הגזל אני רוצה שאחזירנו לבעלים ואיני מתרצה בדמיו, דמה לי גזל מבית הגזלן מה לי גזל מבית הבעלים ונתייאשו שאינו קונה הגוף גם מבית הגזלן לא יקנה הגוף. ורב חסדא דאמ' רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דקאי ברשותא דמריה קאי אית ליה דר' יוחנן דאמ' [ס"ח ע"ב] גזל ולא נתייאשו הבעלים אין שניהן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, דאע"ג דאמרי' הכא דברשותא דמריה קאי, הכי אמרי' דיכול לכופו בדין ולהוציא מתחת ידו וגם אם ימכרנו יכול לכוף הלוקח בדין ולהוציאו מידו, אבל מכל מקום אינו בביתו וברשותו ואנן בעינן כי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו ואין בית דין צריך לגבותו, אף כל ברשותו, יצא זה שצריך בית דין להגבותו, ולא דמי לפקדון דלא כפריה דכל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי וכאילו הוי בביתו דמי, אבל כל ממון שצריך לבית דין להוציאו מיד המחזיק בו אינו יכול להקדישו. ושינוי יש בין גזלן לגנב, דאילו גזלן שיני משלם לבעלים ולא מצי למימ' ליה לאו בעל דברים דידי את כדאמ' רב חסדא רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואילו גנב שיני שגנב מבית גנב ראשון אינו משלם כפל לבעלים הראשונים, ואע"ג דכל היכא דקאי ברשות' דמריה קאי, מפני שאינו ברשות הבעלים שיוכלו להקדישו דבעינן דומיא דביתו, וגם גנב נמי כת' ביה מבית האיש ואין זה בית האיש כיון שאינו יכול להקדישו. ומיכן נסתייע ר' יוחנן בפר' מרובה [ס"ט ע"ב] ואמ' האי סתמ' אשכח ר' יוחנן דבשלמ' לגנב שיני לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב, אלא לבעלים לשלים אלא ש"מ זה [לפי] שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. פי' שכמו שלגבי אחר לא מוקמינן ליה ברשות הבעלים הכי נמי לגבי גנב לא מוקמינן ליה ברשותיה שישלם לו גנב שיני כפל, דכי היכי דלגבי הקדש כת' בית הם הכי נמי גבי גנב כת' בית וגונב מבית האיש ואין זה בית האיש. אבל לענין גזלן לא כת' (ביה) [בית], הילכך אע"פ שאינו בביתו ואינו יכול להקדישו כיון דיכול לכופו בדין ולהוציאו מידו ואפי' אם מכרו כל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי. וגזלן שיני חייב לשלם לבעלים ולא מצי למידחייה ולמימ' לאו בעל דברים דידי את.
תנן הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהן פטורין מלשלם. קשיא לרב חסדא. פי' קס"ד דמתני' לפני ייאוש ואפי' הכי פטורין דמצו למימ' ליה לאו בעל דברים דידן את ואין לך לתבוע אלא מי שגזלך. והאי דתני והמניח לפניהן אית לן לפרושי לפום מה דס"ד השתא שהניח לפניהן גזילה קיימת ואכלוה. אמ' לך רב חסדא הכא במאי עסיקינן לאחר ייאוש. פי' ומשו' הכי פטורין, אבל לעולם אם האכילם לפני ייאוש דינו גם עם הבנים כאילו הם גזלוהו, והמניח לפניהן פטורין מלשלם.
אמ' רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי. פי' כי היכי דלוקח קונה בייאוש ושינוי רשות, הם הכי נמי היורש קונה בייאוש ושינוי רשות. רבא אמ' לעולם אימ' לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. פי' משום דיורש הוי כרעא דאבו', ואם היתה גזילה קיימת חייבין להחזיר והכא במאי עסיקי' כגון שאכלוה, והא מדקתני סיפא אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבין לשלם מכלל דרישא בגזלה קיימת עסיקי'. פי' אם היה דבר הניכר לרבים ונראה לעין כעין קרקע, כגון טלת וכסות חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן שהבריות אומרות זו הטלת שגזל פל', מכלל דבגזלה קיימת עסיקי'. ואפי' הכי היכא דלאו משו' כבוד פטר להו ברישא דמתני'. אמ' לך רבא הכי קאמ' אם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין להחזיר. פי' לעולם בשאכלוה פטורין, אבל אם היתה גזילה קיימת חייבין לשלם דרשות יורש לאו כרשו' לוקח דמי. והאי דקתני ואם היה דבר שיש לו אחריות נכסים לאו אגזלה קאי אלא הכי קאמ' אם היה להן ליתומים מאביהן דבר שיש לו אחריות נכסים, דהינו קרקע, חייבין לשלם מפני שנשתעבד הקרקע לנגזל מחיי אביהן ואע"פ שאין גזילה קיימת חייבין לשלם, דתני רב הושעיה הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. פי' לאחר ייאוש דאי לפני ייאוש חייבין כרב חסדא. והמניח לפניהן גזילה קיימת חייבין. פי' כרבא דאמ' יורש כרעא דאבוה הוא ולאו כרשו' לוקח דמי לקנות בייאוש ושינוי רשות, הילכך אע"פ שנתייאשו הבעלים חייבין להחזיר כמו שחייב הגזלן עצמו דלא קני בייאוש כך גם בניו לא קנו בייאוש. אין גזילה קיימת פטורין. פי' אם אכלוה לאחר מיתת אביהם כיון שאינה בעין והוא לאחר ייאוש פטורין. ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם. פי' משו' דאישתעבוד ניכסי לההיא גזילה.
אמ' מר גזילה קיימת חייבין. לימ' תיהוי תיובתיה דרמי בר חמא דאמ' רשות יורש כרשות לוקח דמי. אמ' רמי בר חמא הכא במאי עסיקי' לפני ייאוש. פי' והיכא דאין גזילה קיימת פטורין [ואפי' לפני ייאוש], ולית ליה דרב חסדא, ורב חסדא מוקי לה לאחר ייאוש וכדרבא. וכיון דקמו להו רב חסדא ורבא בחדא שיטתא הילכת' כותיהו ולית הילכת' כרמי בר חמא. כתב רבי' יצחק זצוק"ל והשתא דמטלטלי מישתעבדי לבעל חוב חייבין לשלם ממטלטלי דשבק אבוהון בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש, בין אכלי בין לא אכלי דהוה ליה כמלוה על פה משעה שגזל, וקימ' לן השתא דמלוה על פה גובה מן היורשין בין ממקרקעי בין ממטלטלי.
<h2>דף קיב.</h2>
תניא הניח להן אביהן מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של ריבית אינן חייבין להחזיר, אמ' רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרש' לוקח דמי. פי' כיון דלווה מידעתיה יהיב לא גרע מגזלה לאחר ייאוש והילכך היורש פטור כמו הלוקח. רבא אמ' לעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, ושאני הכא דאמ' קרא [ויקרא כ"ה] אל תקח מאתו נשך ותרבי' ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך, לדידיה הוא דאזהריה רחמ' לבריה לא אזהריה רחמ'. פי' מוחי אחיך עמך יליף ר' אלעזר בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"א ע"ב] דריבית קצוצה יוצאה בדיינין, ולדידיה הוא דעבד איסורא אזהריה רחמ' להדורי אבל לבריה לא דכיון דמדעתיה יהיב ליה לוה לא מצי למיתבע לבריה, אבל גזילה דבעל כרחיה שקל מיניה, בריה חייב נמי להדורי דכרעא דאבוה הוא.
אמ' רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה, ואם מתה אין חייבין באונסיה. פי' שלא נתחייבו הם בשמירתה, ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, שמשעה שמשכה אביהן נשתעבדו נכסיו באונסיה. כסבורין של אביהן היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול. פי' כל זוזא בארבע דנקי שהן ארבע מעות והזוז שוה שש מעות ומפסיד בעל הפרה השליש שאילו ידעו שאינה שלהן לא היו אוכלין אותה.
ת"ר והשיב את הגזילה, מה ת"ל אשר גזל, יחזיר כעין שגזל. פי' אם הגזלה בעין יחזיר ואם אינה קיימת לא יחזיר ובדידיה ליכא לאוקומה אלא בבניו, מיכן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. פי' דוקא לאחר ייאוש כרב חסדא והמניח לפניהן בין גדולים בין קטני' חייבין. פי' אפי' לאחר ייאוש דיורש כרעא דאבוה הוא כדרבא, משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטו'. פי' משום דקטן כמאן דליתיה דמי ואין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין כדבענן למימ' לקמן.
בר חמוה דר' ירמי' טרק גלי באפיה דר' ירמיה. פי' בית היה של אביו ור' ירמיה היה דר בו, וסגר הדלת בפניו ולא הניחו ליכנס שם. אתא לקמיה דר' אבין אמ' שלו הוא תובע. פי' הדין עם היתום שהדבר היה ידוע שהבית היה של אביו, אמ' ליה ר' ירמיה לר' אבין והא אית לי שהדי דאחזיקי ביה תלת שנין בחיי אבוה. פי' והיה טוען ר' ירמיה שאביו מכרו או נתנו לו, א"ל ר' אבין וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. פי' ביתא בחזקת אבוה דיתמא הוה קאי ור' ירמיה היה דר בו והיה טוען שאביו מכרו לי וכבר החזקתי בו שלש שנים ושטרא הוה לי ואירכס, והיה צריך להביא עידי חזקה וכיון דיתום קטן וכמאן דליתיה דמי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, אבל ודאי אם היה לר' ירמיה שטר מקויים שאביו מכרה לו מסלקין היתום מעליו, שאין בית דין מקבלין העדות עכשיו שהעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכבר מקובלת היא מעת שמכר לו בפני העדים האלה וציוה להם לחתום וחתמו. אמ' ליה ולא, והתניא בין גדולים בין קטנים חייבין. פי' השיב ר' ירמיה לר' אבין הרי מיכן מוכיח שמקבלין שהרי היתומים הם מוחזקין בדבר וחזקת מטלטלין הויא חזקה שהרי אם נתייאש ומכרו מכור, ואם לא נתייאש נמי אין הבעלים יכולין להקדיש כר' יוחנן, אל[מ]א הני מטלטלין לאו בחזקת בעלים קיימי, ולא דמו לקרקע דאינה נגזלת וכל היכא דקימ' ברשות' דמרה קיימא, ועל ידי עדים המעידים כי אביהם גזלם אנו מוציאים המטלטלין מידם ונותנין לבעלים, ואי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין נמתין להם עד שיגדילו, אלא ודאי מקבלין.
<h2>דף קיב:</h2>
א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצידך, משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין, א"ל ואיכפל כול' עלמ' כסומכוס לאפקועי ממונא דידי, איגלגל מילתא ומטת לקמיה דר' אבהו אמ' לא שמיעא להו הא דאמ' ר' חמא בר יוסף א"ר אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמ' שלי היא אין אומ' נמתין לו עד שיגדיל, אלא מוציאין מידו ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדים ונראה. פי' ר' אבהו היה תופש את ר' אבין למה הניח היתום שיסגור הדלת בפני ר' ירמיה שהיה דר בו מדר' אושעיא דאמ' תינוק שתקף בעבדיו כול'. ור' אבין ענה מי דמי התם הוא דלא קיימ' בחזקה דאבוה אבל הכא דקאי בחזקה דאבו' לא מפקינ' מיניה. פי' כשהחזיק בשדה חברו אין מניחין אותו שהדבר ידוע שהוא של חברו, אבל הבית הזה שהוא סוגר היה של אביו והדין עמו שיקח את שלו ולכשיגדיל יביא עדים ר' ירמיה וידין עמו. וקם ר' אבין כסומכוס. ואע"ג דסומכוס הוא יחיד כיון דר' אבין דן כותיה הילכת' כותיה.
א"ר אסי א"ר שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, קיבלה מיניה ר' יוסי ביר' חנינה כגון שהיה חולה או עדים חולים, או שהיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. פי' הודיעו לו שיבוא ויקבל העדים בפניו ולא רצה לבוא, שאע"פ שזה התובע הוא אנוס צריכין ב"ד להודיע לנתבע אם רוצה לבוא יבוא ואם אינו רוצה לבוא בית דין מקבלין עדותן שלא בפניו, ואם אינו בעיר שיוכלו להודיעו בודאי שמקבלין עדותן כיון שהוא אנוס. אי נמי יש לפרש ושלחו לו ולא בא, או ששלחו לו ולא בא, שאם הנתבע מורד ואינו רוצה לבוא לבית דין מקבלין עדותן שלא בפניו ואע"פ שאין התובע אנוס.
אמ' רב מקיימין השטר שלא בפני בעל דין ור' יוחנן אמ' אין מקיימין השטר אלא בפני בעל דין, אמרה תורה [שמות כ"א] והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. אמ' רבא הילכת' מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח. פי' שאמ' אל תקיימוהו שהוא מזוייף, אין חוששין לו, ואי אמ' קבע לי זימנא עד דמייתינא שהדי ומרענא ליה לשטרא קבעינן ליה, ואי לא אתי בזימניה נטרינן ליה שיני וחמישי ושיני אי אתי אתי, ואי לא אתי כתבינן פתיחא עליה ומשמתינן לי'. פי' כותבין עליו שטר שמתא על שאינו פורע חובו. ומשהינן ליה תשעין יומין, תלתין יומין קמאי לא כתבינן אדרכתא אניכסיה דאמרי' דילמ' אזוזי קא טרח, תלתין יומין מיצעי לא כתבינן אורכתא אניכסיה אמרי' דילמ' לא אשכח למיזף וקא טרח לזבוני, תלתין יומין בתראי לא כתבינ' אדרכתא אניכסיה דאמרינן דילמ' ההוא דזבן מיניה טרח אזוזי. מיכן ואילך כתבינן אדרכתא אניכסיה. פי' פסק דין לירד המלוה לניכסי הלוה וליטלם בשומא בחובו. והני מילי דקא מישתמיט ואמ' אתינא אתינא אבל אמ' לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה. והני מילי למלוה אבל לפקדון לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה, והני מילי אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן, מאי טעמ' דילמ' שמיט ואכיל להו ומייתי האיך שהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה, ואע"ג דאיכא למלוה מקרקעי חיישי' דילמ' מיכספן. פי' אמטלטלי לא כתבינן אדרכתא אלא משמתינן ליה עד דפרע, וכי כתבינן אדרכתא אניכסיה מודעינן ליה כגון דאזיל שליחא בתלת בשבא ואתי בארבעה וקאי בחמשה בדינא טפי לא משהינן ליה.
אמ' רבא האי שליחא דרבנן מהימן כבי תרי. פי' שליחא דרבנן שהלך להזמין איש לדין וחזר ואמ' לבית דין אינו רוצה לבוא מהימנינן ליה כבי תרי דלא משקר בבי דינא, והני מילי לשמתא אבל לפתחא ממונא הוא דבעי [למיתב זוזא לפיתחא דספרא. פי' דלא שרינן ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא].
ואמ' רבא מקבעינן זימנא אפומא דאיתת' ואפומא דשיבבא. פי' על פי האשה ההולכת אצלו לפי דרכה או על פי שכנו וסמכינ' עליהו דעבדי שליחותיהו, ואי לא אתי מחזקינ' ליה כאפיקרותא ומשמתינן ליה, ולא אמרי' אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא, מאי טעמ' לא אמרי ליה דסברי אשכחיה ואמ' ליה, ודליתיה במתא נמי לא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא, מאי טעמ' מישתלו ולא אמרי ליה, ואע"ג דאתי ביומיה נמי לא אמרן אלא דלית ליה אורחא למיזל אבבא דבי דינא, אבל אית ליה אורחא אבבא דבי דינא לא, מאי טעמ' לא אמרי ליה דסברי אשכחוה ואמרי ליה.
<h2>דף קיג.</h2>
ואמ' רבא האי דכתבי פתיחא עילויה על דלא אתי לבי דינא כיון (דלא) [ד]אתא לבי דינ' לאלתר מקרעינן ליה, על דלא ציית דינא אע"ג דאמ' צייתנא לא מקרעינן ליה עד דציית, ולא היא, מכי אמ' צייתנא מקרעי' פיתחיה. אמ' רב חסדא קבעינן זמן שיני וחמישי ושיני זימנא וזימנא ובתר זימנא ועד למחר לא כתבינ' פתיחא. רב אשי איקלע לבי רב כהנא חזייה לההיא איתתא דאקבעו' לצפרא בדינא וקא כתבי עלה פתיחא לאורתא, א"ל לא סבר לה מר להא דרב חסדא, א"ל הני מילי בגברא דלא שכיח במתא, אבל הא כיון דשכיחא במתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. אמ' רב לא קבעינ' זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי, ולא במעלי שבתא, ולא במעלי יומא טבא, אבל מניסן לבתר ניסן מתשרי לבתר תשרי קבעינן, וממעלי שבתא לבתר שבתא לא קבעינן משום דטרידי בשבתא. אמ' רב נחמן לא קבעינ' זימנא לא לבני כלה בכלה, ולא לבני ריגלא בריגלא, כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן הוה אמ' להו לדי[ד]כו כניפתינהו, והאידנא דאיכא רמאי חיישינ'. פי' בני כלה שבאין לשמוע דרשה שבכל שבת ולא אמרי' להו ולא מידי דילמ' מימנעי ולא אתו. ובני ריגלא שבאין שלשים יום קוד' לרגל שלשים יום לשמוע דרשת הרגל, והשתא דאיכ' רמאי שנשמטין מבעלי חובם והולכין לשמוע הילכות הרגל, חיישי' לרמאי וקבעינן.
מתני'. אין פורטין לא מתיבת המוכסין כול'. פי' אין פורטין להחליף סלעים בפרוטות מיד המוכסין ליטול הפרוטות מתיבותיהן שנותנין בה מעות המכס, וכן מכיס של גבאי המלך שגובין כסף גולגלתא וארנונא לפי שהן של גזל. אבל נוטל הוא מתוך ביתו של מוכס ממעות שלו, או מן השוק אם יש לו מעות בשוק שאינו לוקחן מתיבת המכס בפנינו. תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. פי' אם חייב לו מעות שוה חצי דינר נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידו.
מוכסין, והאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, וזה שקיבל המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אינו גזלן, אמ' רב חיננא בר כהנא אמ' שמואל במוכס שאין לו קצבה, אלא נוטל כל חפצו, דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאיליו. איכא דמתני לה אהא לא ילבש כלאים על גבי עשרה אפי' להבריח בה את המכס, מתני' דלא כר' עקיב' דתניא אסור להבריח בה את המכס, ר' שמע' אומ' משום ר' עקיבא מותר להבריח בה את המכס. בשלמ' לענין כלאים בהא מיפלגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר, ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור. פי' ואין זה פסיק רישיה ולא ימות דהאי דאמ' מותר בכי האי גונא קאמ', כגון על עשרה בגדים שאינו מתחמם בו כלל, וגם אנו צריכין לפרש שלא היה מתכבד בכלאים כגון שהתחתון היה מכובד מן הראשון ואינו מתכבד במלבוש כלאים, שאם היה דבר המתכבד בו אע"פ שאינו נהנה מחימומו אסור, שהלבישה נעשת או לחמם או לכבוד, הילכך צריך לפרש שלא היה שם לא הנאת חימום ולא הנאת כבוד. אלא להבריח בה את המכס מי שרי, והא אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, אמ' רב חיננא בר כהנא אמ' שמואל במוכס שאין לו קצבה, דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאיליו, רב אשי אמ' הכא במאי עסיקי' במוכס גוי, והתניא יש' וגוי שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני יש' זכיהו ואמור לו כך דיננו, בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דינכם, ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומ' אין באין עליו בעקיפין מפני חילול השם. ולר' עקיב' טעמ' מפני חילול השם הא ליכא חילול השם גזל הגוי שרי.
<h2>דף קיג:</h2>
אמ' רב ביבי בר גוזלא א"ר שמע' חסידא גזילו אסור אבדתו מותרת, גזילו אסור דאמ' רב הונא אמ' רב מנין לגזל גוי שהוא אסור שנ' [דברים ז'] ואכלת את כל העמים אשר יי אלהיך נותן לך, בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך, אבדתו מותרת כי הא דאמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב מנין לאבדת גוי שהיא מותרת שנ' [שם כ"ב] וכן תעשה לחמורו וכן תעש' לכל אבדת אחיך ולא אבדת גוי, אימ' הני מילי דלא אתאי לידיה דלא מיחייב למיטרח בתרה אבל היכא דאתאי לידיה בעי לאהדורה, אמ' רבינא ומצאתה דאתאי לידי' משמע. תניא ר' פנחס בן יאיר אומ', במקום שיש חילול השם אף אבדתו אסורה. אמ' שמואל וטעותו מותרת, כי הא דשמואל זבן לקונא דדהבא בכלל דפליזא מההוא גוי בארבעה זוזי ואבלע ליה זוזא יתירא. רבינא זבן מאה ועשרים חבייתא דחמרא בכלל מאה מההוא גוי ואמ' ליה חזי דעלך קא סמיכנא. רב אשי הוה שפיל ואזיל בארבא חזא הנהו שבשי דתלו לבר מפרדיסא ותלו בהו קיטפי דעינבי, א"ל לשמעיה פוק חזי אי דיש' נינהו לא תייתי, ואי דגוי נינהו אייתי, שמע ההוא גוי א"ל דגוי שרי, א"ל הכי קא אמינא אי דגוי נינהו אייתי דשקיל דמי, אי דיש' נינהו לא תייתי דלא שקיל דמי. [פי' מפני כבודי לא יקבל דמים, ואני איני חפץ במתנה].
אמ' רבא מאן דמישתכח ביה דרי פרע מנתא דמלכא, והני מילי בשותפי אבל באריסי לא, מאי טעמ' אריסותיה קא מסיק. פי' אם היו ד' שותפין בגרן והביאו השלשה חלקם לביתם והרביעי נמצא בגרן פרע מנתא דמלכא בשביל כולם, וכשיבואו חבריו אין יכולין לומ' שלך נתתה ולא שלנו, ואם גבאי יש' הוא זה שקנה המס מן המלך אין בזה משום גזל דדינא דמלכותא דינא, ואם גוי הוא מותר לקנות ממנו. והני מילי שהוא שותף בשדה, אבל אריס שקיבל השדה למחצה לשליש ולרביע אריסותיה מסיק ואין לו חלק בגופה של קרקע ואין עליו לפרוע חלק בעל הבית, ואם היו הגבאים גוים לא זבנינן מינהו דגזל הוא מה שנטלו מן האריס.
ואמ' רבא בר מתא אבר מתא מיעבט, והני מילי בבולרא ובכרגא דשתיה, אבל חליף ליה שתיה כיון דמיפייס מלכא לא. פי' רשות ביד גבאי המלך למשכן בן העיר על המס בשביל בן עירו דדינא דמלכותא, והני מילי בבולרא הוא מס קרקע והוא לישנא קטיעא יבול ארעא, וכסף גולגלתא של שנה זו, אבל שתא דחליף חליף, שהגבאי כבר פרע למלך כל קצבה שקיבל עליו על שנה שעברה ומעתה המס שלו, ולו אין כח למשכן זה על חברו.
מכריז רבא ואיתימ' רב דסלקין לעילא ודנחתין לתתא, האי בר יש' דידע ליה בשהדותא דגוי על ישר' חבריה ואזיל ומשהיד ליה בגוים, כיון דגוים מפקי ממונא אפומא דחד שהדא משמתינן ליה, והני מילי בחד אבל בתרי לא, ובחד נמי לא אמרן אלא בדינא דמגיסתא, הן ערכאות של הדיוטות ודנין בחזקה ובאנסות, אבל בי דואר שהן ממוני' מאת המלך אינהו נמי כל חד שהדא למומתא שדו ליה.
<h2>דף קיד.</h2>
אמ' רב אשי האי בר יש' דזבין ליה ארעא לגוי אמיצרא דיש' משמתינן ליה, מאי טעמ' אילימ' משום דינא דבר מיצרא, והאמ' רבא זבן מארמאי וזבין לארמאי לית ביה משום דינא דבר מיצרא, אלא משום דאמ' ליה ארבעת לי אריא אמיצראי, ומשמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמיתליד ליה.
נטלו המוכסין חמורו כול'. פי' מסתמ' אמרי' דמייאש, וקני להו בייאוש ושינוי רשות. תנא ומחזיר לבעלים הראשונים. ואסיקנא בלישנא בתרא דמידת חסידות שנו כאן דייאוש ושינוי רשות קונה, אבל מיהו אם אמ' ליה הלה אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים.
המציל מן הנהר ומן הליסטין כול'. פי' אי שמעינ' ליה דאייאש ואמ' ווי ליה לחסרון כיס הוא שלו אבל מסתמ' לא אמרי' דאייש. אמ' רב אשי לא שנו דלא מייאש מסתמ' אלא בליסטים גוי דדייני בגיותא, ובלא עדות מוציאין מן הגזלן, לבד שיוצא עליו שם רע שהוא גזלן, הילכך מסתמ' לא מייאש דתבע ליה בדינא, אבל ליסטים יש' דאמרי מי יימר, אפי' בסתמ' מייאש. פי' דדייני יש' אומ' לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים, וזה כיון שאין לו עדים מסתמ' מייאש, ורישא דמתני' בליסטים יש' וסיפא בליסטים גוי.
<h2>דף קיד:</h2>
וכן נחיל של דבורים. פי' גדוד של דבורים שהלכו ונתיישבו על ענף של אילן, אם שמע שנתייאשו הבעלים הרי אילו שלו אבל מסתמ' לא. מאי וכן, פשיטא דקני בייאוש דמאי שנא נחיל מכסות, סד"א כיון דמדרבנן הוא דקני ליה אפי' בסתמ' נמי מייאש קמ"ל. פי' נחיל של דבורים אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום, (דתנן) [דתניא (חולין קמ"א ע"ב)] יוני שובך ויוני עלייה יש בהן גזל מפני דרכי שלום.
אמ' ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל זה. אמרי אשה וקטן בני עדות נינהו, אמ' ר' יהודה אמ' שמואל הכא במאי עסיקי' כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן והן משיחין לפי תומם ואומרין מיכן יצא נחיל זה. אמ' רב אשי אין משיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד, א"ל רבינא לרב אשי והאיכא נחיל של דבורים. אמ' ליה שני נחיל של דבורים דקנין דרבנן בעלמ' הוא, אמ' ליה ומדאורית' ליכא, והאמ' רב יהודה אמ' שמואל מעשה באדם שהיה משי' לפי תומו ואומ' זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את בגדיי והטבילוני לוכל תרומה לערב, ור' חנינה מסיים בה וחבריי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו ר' לכהונה על פיו, ואע"פ שאין אדם נאמן על פי עצמו לומ' כהן אני היכא דמשיח לפי תומו נאמן, א"ל בתרומה בזמן הזה דרבנן. ומדאורייתא לא, והא כי אתא ר' חגא קרתינאה מישתעי עובדא הוה קמיה דר' יהושע בן לוי באדם אחד שהיה משיח לפי תומו ואומ' אני ואמא נשבינו לבין הגוים, ויצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי, ללקט עצים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו, ואע"פ שאין הבן נאמן על אמו כדאמרי' בפ' שיני דכתובות [כ"ז ע"ב], היכא דהוא משיח לפי תומו נאמן. (ומאן) [ומאי] דתנן בפ' שיני דכתובות [כ"ח ע"א] ואילו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן, אותה היא שהוא מעיד לבית דין ולא הוי משיח לפי תומו ואפי' הכי נאמן. אבל הכא דוקא משיח לפי תומו אבל אם היה מעיד לבית דין לא הוה מהימן.
אבל לא יקוץ את הסוכה. תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומ' תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חברו וקוצץ את סוכה של חברו להציל נחיל שלו ונותן לו דמי סוכה של חברו מתוך נחיל שלו. ותניי בית דין הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דבשו של חברו ונוטל דמי יינו מתוך דבשו של חברו. ותניי בית דין הוא שיהא זה מפרק את עציו וטוען פשתנו של חברו, ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חברו, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. ולית הילכת' ככל הני אלא כמתני' דתני אבל לא יקוץ את הסוכה. ולגבי יין תני [קט"ו ע"א] אין לו אלא שכרו, ובשלהי פרק מרובה [פ"א ע"ב] אמרי' דהני יחידאי נינהו ומשום הכי לא תני להו גבי עשר תנאין שהתנה יהושע ליש' למימרא דלאו הילכת' נינהו.
מתני'. המכיר כליו וספריו כול'. פי' הכיר כליו וספריו ביד אחר ומביא עדים המכירים אותם שהיו שלו, וטוען ואומ' נגנבו ממני שהרי יצא לי שם גניבה בעיר, וזה טוען כי אני קניתים מאחד שהלך לו ולא ידעתי היאך היו בידו וסבור הייתי שהן שלו, כיון שבעל הכלים לא נתייאש הדין היה ליקח אותם בלא דמים וזה יחזר אחר מי שמכרם לו, אבל מפני שלא ידע זה הלוקח כי גנובים היו בידו וקנה אותם בשוק בפרהסיא בחזקת שהן שלו, עשו לו חכמ' תקנת השוק שישבע כמה נתן בהן ויטול הדמים מבעל הכלים ויחזיר לו את כליו, ואם נמצא הגנב שמכרם לו לקמ' נפרש היאך הדין נותן, וסבירא ליה להאי תנא דסתם גניב' (שמכרם) לא הוי ייאוש בעלים, דאי הוה התם ייאוש הוה קני להו לוקח בייאוש ושינוי רשות, ואפי' בדמים לא הוה מהדר להו וסתמ' דמתני' כר' שמע', דאילו גבי מוכסין תנן הרי אילו שלו מפני שהבעלים מתייאשין, אלמ' סתם גזילה ייאוש בעלים הוי, ולגבי גנב תני יחזיר הכלים לבעלים אלמ' סתם גניבה לא הוי ייאוש בעלים. ואם לאו, שלא יצא לו שם גניב' בעיר, לא כל הימנו לומ' נגנבו ממני, שאני אומ' שמא מכרן לאחר וזה קנאן ממנו, ואע"פ שמביא עדים המכירים שהיו שלו אינו מחזיר לו כלום.
אמרי וכי יצא לו שם גניב' בעיר מאי הוי דילמ' איהו הוא דמסיק האי שמא, אמ' רב יהודה אמ' רב הכא במאי עסיקי' כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד זה והפגין בלילה נגנבו כליו, ודילמ' עילא מצא, רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבוקראות של כלים על כתפיהן והכל אומ' נגנבו כליו של פל', ודילמ' כלים שקול ספרים לא שקול, א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן דקאמרי נמי ספרים, ודילמ' זוטרי הוו וקאמרי רברבי, א"ר יוסי ביר' חנינה באומ' ספר פל' ופל', ודילמ' עתיקי וקאמרי חדתי, א"ר אבהו באומ' הללו כליו של פל' והללו ספריו של פל'. אמ' רבה לא שנו אלא בבעל הבית העשוי למכור כליו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך כול' האי, ודילמ' איצטריכו ליה זוזי וזבין, אמ' רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר.
<h2>דף קטו.</h2>
איתמ' גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמיה דר' חייה אמ' הדין עם הראשון, ור' יוחנן אמ' משום ר' ינאי הדין עם השיני, אמ' רב פפא בגלימא דכול' עלמ' לא פליגי דהדרה למרה משום דהוא לפני ייאוש, והכא בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי ומאי הדין, הדין עם הלוקח למישקל זוזי מבעל הבית, דר' יוחנן סבר הדין של לוקח עם בעל הבית שהוא שיני אצל הלוקח דקסבר אע"פ שהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק, ומתני' סתם קתני בין הוכר הגנב בין לא הוכר הגנב ישבע כמה הוציא ויטול. ורב סבר הדין עם הראשון דינא דלוקח בהדי גנב דקסב' כיון דהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק, ומתני' בשלא הוכר, וקימ' לן [ביצה ד' ע"א] רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכדאוקמה רב פפא, ובין הוכר הגנב ובין לא הוכר הגנב עשו בו תקנת השוק. אמ' רבא גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק. שכיון שהיה מפורסם לא היה לו לקנות ממנו. ודוקא מפורסם לגניבותא אבל מפורסם לבישותא ולא לגניבותא עשו בו תקנת השוק.
איתמר גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק. מאי טעמ' דאמרי' לאו אדעתא דהאי יהבת ליה זוזי דהא מיקמי הכי אוזפת ליה. משכונא שוה מאתן במאה עשו בו תקנת השוק, שוה מאה במאה, אמימר אמ' לא עשו בו תקנת השוק, שאין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שויו, הילכך לאו אדעתא דהאי משכון אוזפיה אלא הימוני הימניה, מר זוטרא אמ' עשו בו תקנת השוק, דאיכא אינשי דמוזפי הכי. זביני שוה מאה במאה עשו בו תקנת השוק, שוה מאה במאתים, רב ששת אמ' לא עשו בו תקנת השוק, אפי' ליטול מאה דכי היכי דמאה יתירי מתנה הוו מאה דשוויו נמי מתנה הוו. רבא אמ' עשו בו תקנת השוק אפי' ליטול מאתים דעביד איניש דזבין בדמי' יתירים. ופסיק תלמ' והילכת' בכולהו עשו בו תקנת השוק לבד מגנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקיפו דלאו על האי חפצא יהב זוזי מעיקרא.
אבימי בר נאנאי חמוה דרבינא הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא, אזל גנב אייתי ליה גלימא יהב ליה ארבעה זוזי אחריני, לסוף הוכר הגנב, אתא לקמיה דרבינא א"ל ארבעה זוזי קמאי גנב ופרע בהיקיפו הוה ולא בעית מיתבא ליה, הני ארבעה זוזי בתראי זיל הב ליה ושקול גלימך, מתקיף לה רב כהנא ודילמ' גלימא בהנהו זוזי קמאי יהביה ניהליה דהוה ליה גנב ופרע בחובו, ארבעה זוזי בתראי הימוני הימניה כדמעיקרא, איגלגל מילתא ומטת לקמיה דרבא אמ' להו הילכת' כרב כהנא, דכיון דהימניה מעיקרא השתא נמי הימניה, וכן נמי הלוהו מאה על חפץ ששוה חמשים שלא עשו בו תקנת השוק, ואפי' חמשים לא יהיב ליה אלא אמרי' כי היכי דבחמשין אחריני דלא שוי הימוני הימניה, הם הכי נמי בחמשין דשוו, ולא דמי לזביני דשוה מאה במאתן, דבזביני דרך העולם כשהחפץ חביב עליו לקנותו ביוקר, אבל להלות על המשכון אין דרך העולם להלוות לו יותר משויו אך אם סומך באמונתו.
נרשאה גנב סיפרא זבניה לפפונאה בתמנן זוזי, אזל פפונאה זבניה לבר מחוזא במאה ועשרים. פי' על שם מקומם נקראו, לסוף הוכר הגנב. אמ' אביי אזיל מרי סיפרא ויהיב ליה לבר מחוזא תמנן זוזי ושקיל סיפריה, ואזיל בר מחוזא ושקיל ארבעין מפפונאה. פי' מה שעתיד בעל הבית להוצי' מן הגנב יתן לבר מחוזא, והארבעים ילך בר מחוזא ויטרח ויוציאם מפפונאה, מתקיף לה רבא השתא בלוקח מגנב עשו בו תקנת השוק בלוקח מלוקח לא כל שכן, אלא אמ' רבא אזיל מריה סיפרא ויהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ושקיל סיפריה, ואזיל מרי סיפרא ושקיל ארבעין מן פפונאה ותמנן מנרשאה גנב.
<h2>דף קטו:</h2>
מתני'. זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש כול'. ולימ' ליה מהפקירא קא זכינא, מי לא תניא [תוספתא מע"ש פ"א ה"ח] היה טעון עשר חביות של יין ושל שמן וראה אחת מהן שנסדקה לא יאמר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה, ואם אמ' כן לא אמ' כלום, אלמ' כאבודה דמיא, מתני' בשעקל בית הבד כרוך עליה ולא היה נשפך הכל אלא מנטף מעט וליכא הפקר.
<h2>דף קטז.</h2>
ואם אמ' לו אציל את שלך כול'. ולימ' ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמ' לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו, אלמ' אמ' ליה משטה אני בך, הכא נמי נימ' ליה משטה אני בך, אמרי הא לא דמיא אלא לסיפא, אם אמ' לו טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמ' רמי בר חמא בצייד ששולה דגים מן הים עסיקי' דאמ' ליה אפסדתן כוורי בזוזא.
שטף הנהר חמורו כול'. בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאיליו מהו, א"ל ההוא מן שמיא רחימו עליה. פי' ואע"פ שעלה שלו, חברו חייב ליתן לו דמי החמור, כי הא דרב ספרא הוה שקיל ואזיל בההיא (ארבא) שייראתא לוונהו אריא כל אורתא הוו שדו ליה חמרא דחד מיניהו, ההיא אורתא דמטא גבי רב ספרא שדיוה ניהליה לחמריה ולא אתא אריא קדים רב ספרא למחר זכה ביה בחמריה, א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים זכה ביה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכול' עלמ' לא אפקריה. פי' ולא דמי לשטף הנהר חמורו, דהתם ודאי מופקר ועומד הוא לכל כיון שעומד בתוך שיבלת הנהר וכל הקודם בו זכה, אבל כאן שעדין לא בא הארי עליו אינו מופקר לכל הילכך אם לא בא הארי עליו הרי הוא לבעליו, שכל זמן שלא בא הארי עליו ברשות בעליו הוא.
בעא מיניה רב מר' ירד להציל ולא הציל מהו, א"ל שאלה היא זו, אין לו אלא שכרו. איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמוסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת, או שהבריא, נותן לו שכרו משלם, א"ל התם עבד שליח שליחותיה הכא לא עבד שליח שליחותיה.
<h2>דף קטז:</h2>
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה, ונתפשרו עמהן בממון, מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר לפניהן מחשבין אף לפי נפשות, יש לומ' החצי יפרעו הנפשות והחצי הממון, ולא ישנו ממנהג החמרים, ורשאין החמרים להתנות כל מי שתאבד לו חמור מעמידין לו חמור, אבדה בבוסיא. פי' בפשיעה, אין מעמידין לו, שלא בבוסיא מעמידין לו, ואם אמ' תנו לי ואני אקח אין נזקקין לו אלא לוקחין חמור ונותנין לו, פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא, מהו דתימא אמ' להו הא אית לי חמרא אחרינא בהדיכו קמ"ל דאמרי ליה אתרי מסרת נפשך טפי.
ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והיקלו ממשואה מחשבין לפי משוי, ואין מחשבין [לפי] ממון. פי' אע"פ שמה שמשליכין מהני לממון ולגופים אין מחשבין לפי ממון ולפי נפשות כמו שעושין בשכירות התייר, דהכא על ידי המשוי הן ניזוקי' הילכך הדין נותן שיקלו מן המשוי וינצלו ומחשבין לפי משוי, ולא ישנו ממנהג הספנים. פי' כגון עכשיו שנהגו הספנים לחשב לפי ממון, ורשאין הספנים להתנות ביניהן כל מי שתאבד לו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת, אבד' בבוסיא אין מעמידין לו, שלא בבוסיא מעמידין לו. פירש למקום שאין הספנים הולכין אין מעמידין לו.
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע, ואם אמ' לעצמי אני מציל הציל לעצמו. פי' לאמצע הוא אם היו שותפין הוא של כולם, ואם לא היו שותפין כל אחד מכיר את שלו ונוטל, היכי דמי אי דיכולין להציל אפי' אמ' נמי ולא כלום הוא, שהרי הבעלים לא נתייאשו ואע"פ ששתקו, ואי דאין יכולין להציל אפי' [לא] אמ' נמי שהרי נתייאשו ומהיפקירא קא זכי, אמ' רמי בר חמא הכא בשותפין עסיקינ' וכגון זה שותף חולק [שלא] לדעת חברו. פי' במקום איבוד ממון יכול לחלוק אפי' אם לא ירצה חברו, אמ' מיפלג פלג, לא אמ' [לא] מיפלג פלג, שדרך השותף לטרוח בעבור כל החבורה. רבא אמ' הכא בפועל וכדרב, דאמ' רב פועל יכול לחזור בו ואפי' בחצי היום, אמ' מיהדר הדר ביה, לא אמ' לא הדר ביה. פי' שכיר היה (לפני) [לבעלי] הספינה ובשאין יכולין להציל, רב אסי אמ' הכא ביכולין להציל על ידי הדחק עסיקי', לא אמ' אמרי ליה אי אמרת לן מסרינן נפשין, אמ' כי יתבי אינהו אסוחי מסחי דעתיהו. פי' ולאו בשותפי עסיקי', והילכתא ככל הני תלת לישני. תוספתא [ב"מ פ"ח הכ"ה] שיירא שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע, ואם אמרו משום פל' מחלנו מה שמחלו מחול לו.
מתני'. הגוזל את השדה ונטלוה מציקין כול'. פי' גזל שדה מחברו והשיג גבולו ועירבה עם שדותיו, או שהיה מחזיק בה וחורשה וזורעה כשאר שדותיו ונטלוה מציקין. פי' אנסין כדכת' [דברים כ"ח] במצור ובמצוק, אם מכת מדינה היא שאנסו הרבה שדות מבני המדינה וגזלו גם זו, נמצא שלא מחמת גרמתו גזלוה שהרי רבים מבני המדינה גזלו הילכך אומ' לו הרי שלך לפניך, ואע"ג דגזלן קני לה לגזילה להתחייב באונסיה, מפני שהיא קרקע וקרקע אינה נגזלת אומ' לו הרי שלך לפניך, כיון שלא על ידי גרמתו גזלוה המציקין, אבל אם היה מטלטל דקם ליה ברשות גזלן אע"פ שהיא מכת מדינה חייב ליתן לו את שלו. ואם אינה מכת מדינה שלא נטלו המציקין אלא שדות הנגזל ונטלו גם זו עמהן כסבורין שהיא שלו חייב להעמיד לו שדה, שעל ידי גרמתו שהשיג גבול רעהו ועירבה עם שדותיו, או שהיה חורשה וזורעה בחזקת שהיא שלו נטלוה ממנו, וקסבר האי תנא גרמא בנזקין חייב, שאע"פ שעשה מעשה ועירבה עם שדותיו או חרשה וזרעה אין זה אלא גרמא, דלא אלים האי מעשה משורף שטרותיו של חבירו ומזיק שיעבודו דפטור, והכי אמרי' בירושלמי [פ"י ה"ו] א"ר יוחנן הלא אמרו אין הקרקע נגזל, ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה, קנס קנסוה. פי' מפני שעל ידי גרמתו נטלוה. ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה כדנפרש לקמן.
אם מחמת הגזלן כול'. אמרי היכי דמי, אילימ' דאנסוה לכולהו ארעתיה ואנסוה נמי להא בהדיהו, שאינה מכת מדינה הא מרישא שמעת מינה, אם מכת מדינה היא אומ' לו הרי שלך לפניך, הא לאו מכת מדינה היא חייב להעמיד לו שדה. פי' אילו היה שונה בזה הלשון ואם אינה מכת מדינה חייב להעמיד לו שדה לא היה מקשה לו כלל, שכמה משניות הם שנויות בהין ולאו ולא מקשינן עליהו, ואע"ג דמכלל הין אתה שומע לאו, אלא משינוי הלשון מקשה לו ששנה ואם מחמת הגזלן שמשמע שאין פתרון הסיפא כמו הרישא, אמרי הכא במאי עסיקי' דאחזי אחזויי. פי' שלא גזלה הוא אלא שמע מבית המלך שמבקשין לגזול והראה להן טלו קרקע של פל', ומחמת שהלשין ומסר שדה חברו קורא אותו גזלן, ובא לומ' לך אע"פ שלא גזלה הוא ממנו ולא עשה בה שום מעשה, לבד בעבור שהראה אותה חייב להעמיד לו שדה, ויש ספרים שכת' בהן הכא במאי עסיקי' כגון דאנסוה ואמרי ליה אחזי ארעתך ואחזי נמי ההיא בהדיהו. פי' ואמכת מדינה קאי שאע"פ שהיא מכת מדינה כיון שאנסוהו להראות את שדותיו והוא הראה גם זו עמהן מחמת גרמתו נטלוה וחייב, דודאי כשהיו גוזלין הם והיו נוטלין כל שדותיו ונטלו גם זו עמהן מאיליהן פטור שאין כאן גרמתו, אבל עכשיו שהוא הראה להם חייב שמחמת דיבורו נטלוה, ואע"ג דאמרי' לקמן [קי"ז ע"א] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור, לא קשיא דהכא דאחזי ארעתיה כבר נתרצה עמהן באונס שאנסוהו, ומה שהראה שדה חברו עוד ברצון עשה בלי שום אונס הילכך חייב.
ההוא גברא דאחזי כריא דחיטי דבי ריש גלותא, אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלומי, יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייה, ויתיב רב הונא בר חייה קמיה דרב נחמן, אמ' ליה רב הונא בר חייה לרב נחמן דינא או קנסא, א"ל אנא מתני' ידענא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וקימ' לן דאחזי אחזויי. פי' אלמ' בהגרמת דיבור בעלמ' אע"פ שאין שם מעשה חייב, לבתר דנפק א"ל רב יוסף לרב הונא מאי נפקא לך מינה [קי"ז ע"א] אי דינא אי קנסא, א"ל נפקא מינה דאי דינא גמרי' מיניה, ואי קנסא לא גמרי' מיניה. פי' אי סבירא ליה דדינא הכי דגרמ' בנזקין חייב גמרינ' מיניה ומחייבינ' לכולהו גרמי דעלמ', ואי קנסא הוא שהיה קונס על המסור כדי להזהיר כל אדם שלא ימסור ממון חברו לא גמרי' מיניה לשאר גרמי דעלמ' אלא מוקמינן להו אדיניהו דגרמא בנזקין פטור.
<h2>דף קיז.</h2>
רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביזיוני, אתא לקמיה דרבא א"ל כלום מעשה בא לידך א"ל יש' שאנסוהו גוים והראה ממון חברו [בא לידי] וחייבתיו, א"ל קום אהדר עובדא למריה דתניא יש' שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. פי' אע"פ שהמוסר חייב לשלם הני מילי כשמסר מרצונו, אבל עכשיו שאנסוהו גוים ומסר פטור, דכול' האי לא מחמרי' בגרמ'. ואם נטל ונתן ביד חייב, אמ' רבא ואם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי. פי' האי דקתני ואם נטל ונתן ביד חייב דוקא כשאנסוהו על ממונו והציל עצמו בממון חברו, אבל אם אנסוהו על ממון חברו אע"פ שנטל ונתן ביד פטור, והכי מוכח לקמ', עיין בערך פ"ב בספר המכריע.
ההוא גברא דאנסו' גוים ואחזי חמרא דרב מרי ורב פנחס בריה דרב חמא, אמרו ליה דרי ואמטי בהדן, דרא ואמטי בהדיהו, אתא לקמיה דרב אשי ופטריה, משום דהוה אנוס, אמרו לי' רבנן לרב אשי והתניא אם נטל ונתן ביד חייב. פי' והאי דאנסוה על ממונו אנסוה והציל עצמו בממון חברו, שאם היו אונסין אותו על ההוא חמרא כבר אמרנו שאע"פ שנטל ונתן ביד פטור, אמ' להו הני מילי היכא דלא אוקמינהו עילויה, אבל הכא כיון דאוקמינהו עילויה מיקלא קלייה. פי' ומשום דאחזי ואוקמינהו עילויה לא מצית לחיוביה ואע"פ שלא אנסוהו אלא על ממונו ולאו על אותו ממון, דהיכ' מיחייב המראה ממון חברו דוקא כשמראה ברצונו שאינו אנוס אבל היכא דהוא אנוס פטור כדאמרן, דגרמ' בעלמ' היא ואימתי חייב על הגרמא דוקא ברצון ולא באונס, וכיון דעל דאחזי ואוקמינהו עילויה לא מצית לחיוביה כי דרא ואמטי בהדיהו נמי לא מצית לחיוביה, דכי אמטי דידהו אמטי. איתיביה רב הונא לרב אשי אמ' לו אנס הושט לי פקיע עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב, אלמ' אע"ג דקאי גוי על הממון הואיל ונשא ונתן ביד חייב ולא אמרי' מיקלא קלייה, א"ל הכא במאי עסיקי' דקאי בתרי עברי נהרא, הכי נמי מיסתברא דקתני הושט לי ולא אמ' תן לי ש"מ. פי' גוי היה מצד זה ועמיר מצד זה דאי לא יהביה ניהליה לא מצי אנס למישקליה כך פירש המור'. ואינו נר' לי דמשמ' מפירושו דכל היכא דלא מצי אנס למישקליה אע"ג דאניס ליה על ההוא ממונא גופיה ויהביה ניהליה מיחייב, ולא היא דהא לקמ' בכסא דכספא אע"ג דאי לאו דאיהו יהביה ניהליהו לא הוו ידעי ליה דלישקליה ואפי' הכי כיון דעל ההוא כסא אתו מיפטר, והכא גבי עמיר הא אמ' ליה הושט לי פקיע עמיר זה ואמאי בו מיחייב, אלא ודאי טעם החיוב הוא משום דמצי לאישתמוטי מיניה ולברוח מלפניו כיון דקאי בתרי עברי נהרא, והוה ליה כאילו עשה מרצונו בלי אונס, אבל לעולם כל היכא דאניס על ממון חברו אע"פ שנטל ונתן ביד ואנס לא מצי למישקליה אי לאו דיהביה ליה איהו ניהליה פטור, אי נמי יש לפרש כגון שלא אנסו אלא אמ' לו בלחוד ומשום הכי חייב דכי שקליה הוא הוה ליה כאילו איהו גזליה, דאי בדאנסיה כיון דא"ל פקיע זה ועל ההוא פקיע אנסיה הוה פטור אלא בדלא אנסיה ובדיבור בלחוד, דא"ל שקיל ויהיב ליה והוה ליה גזלן, ואע"ג דאנס קאי עליה לא אמרי' מיקלא קלי ותו לא ליחייב וקשיא לרב אשי, ואוקמה דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי למישקליה אנס ולא דמי כקלוי.
ההוא שותא דהוה מינצו עלה בי תרי האי אמ' דידי היא והאי אמ' דידי היא. פי' שותא מכמורת של דגים או של חיות, קם חד מינייהו מסרה לפרהגמנא דמלכא, אמ' אביי יכיל למימ' אין מסרי ודידי מסרי, אמ' ליה רבא כל כמיניה, אלא משמתינן ליה עד דמייתי לה וקיימי תרויהו בדינא. ההוא גברא דהוה בעי לאחזויי תיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב א"ל לא תיעביד הכי, לא הוה ציית, הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב קם רב כהנא שמתיה לקועיה. פי' שיבר מפרקתו והרגו, כדאמרי' בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"א] תניא הגוים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, המינין והמסורות מורידין אבל לא מעלין.
<h2>דף קיז:</h2>
ההוא גברא דאחזי מיטכסא דר' אבה, יתיב ר' אבהו ור' חנינה בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גביהו סבור לחיוביה מהא מתני' דתנן [בכורות כ"ג ע"ב] דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אמ' להו ר' אילעא הכי אמ' רב והוא שנשא ונתן ביד, א"ל קום זיל לגביה ר' שמע' בן יקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי, אתא לגביהו חייבוה מהא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה, וקימ' לן דאחזו אחזויי.
ההוא גברא דאפקידו ליה כסא דכספא אתו גנבי עליה שקליה ויהביה ניהליהו, אתא לקמיה דרבא פטריה, א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא, אמ' רב אשי ניחזי אנן אי איניש אמיד הוא עליה דידיה אתו וחייב שהציל עצמו בממון חברו ונטל ונתן ביד, ואי לא אמיד אדעתא דההוא כסא אתו ופטור, מיכן מוכיח היכא דאנסי ליה גוים על ממון חברו, אע"פ שנתנו להם בידיו פטור. ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבויים אתו גנבי עליה שקליה ויהביה ניהליהו אתא לקמיה דרבא פטריה, א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא, א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה.
ההוא גברא דהוו סלקי אינשי במעברא והוה מסיק חמריה במעברא וקא בעי דניטבע אינשי מלא ביה חד מיניהו בחמריה שדייה בנהרא. פי' דחפו בנהר, אתא לקמיה דרבה ופטריה, אמ' ליה אביי הא מציל עצמו בממון חברו הוא, א"ל רודף הוא. אמ' רבה רודף שהיה רודף אחר חברו להורגו ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם פטור, מאי טעמ' מתחייב בנפשו הוא וקם ליה בדרבה מיניה, ונרדף שהיה בורח מפני הרודף ושיבר את הכלים, של רודף פטור, של כל אדם חייב, של רודף פטור לא יהא ממונו חביב עליו מגופו, של כל אדם חייב אסור אדם להציל עצמו בממון חברו, ורודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור, שאם אי אתה אומ' כן אין לך אדם שמציל את חברו מיד הרודף.
שטפה נהר אומ' לו הרי שלך לפניך. פי' משום דקרקע אינה נגזלת, ואפי' גרמא אין כאן הוא פטור, אבל אם היה מטלטל אע"פ ששטפו נהר חייב באונסיו עד שישיבנו ליד הבעלים.
שטפה נהר אומ' לו הרי שלך לפניך, מאי טעמ' דתניא וכחש [ויקרא ה'] בעמיתו כלל, בפקדון או בתשומת יד פרט, מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאע"פ שמיטלטלין אין גופן ממון.
<h2>דף קיח.</h2>
מתני'. הגוזל את חברו או שלוה ממנו כול'. פי' לא יחזיר לו במדבר, אם [אין] זה תובעו אינו יכול לכופו לקבל פקדונו או חובו במדבר, ורמינהי מלוה משתלמת בכל מקום, פקדון ואבדה אין משתלמין אלא במקומן, אמ' אביי הכי קתני מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אבדה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן, על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר, פשיטא לא צריכא דאמ' ליה ליהוי האי מנה גבך כפקדון דאנא למדברא בעינא למיזל, אמ' ליה אידך אנא נמי למדברא בעינא למיפק, מאי קאמ' ליה, הכי א"ל אי בעינא דאהדרינהו התם מהדרנא. פי' כיון שאמ' לו השומר דאנא נמי למדברא בעינא למיפק כך דומה כאילו התנה עמו שיחזיר לו שם.
האומ' לחברו גזלתיך כול'. איתמר מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, בריא ושמא בריא עדיף, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטו' אוקי ממונא בחזקת מריה. פי' ומישתבע שבועת היסת שאינו יודע, וקימ' לן כרב נחמן, ומתני' בדקא תבע ליה חבריה הילכך ברישא חייב ובסיפא פטור, אבל אי לא הוה תבע ליה חבריה גם ברישא הוה פטור, דאע"ג דאודי ליה קמי בי דינא שהלוה לו כיון שהוא מסתפק בהודאתו אם החזיר לו אין זו הודאה ודאית שנאמ' פיו כמאה עדים, וכיון שזה אינו יודע לתובעו שאינו זוכר שהלוהו או גזלו לא מפקינ' מיניה ממונא בהודאה מסופקת.
מתני'. הגונב טלה מן העדר כול'. פי' חייב באחריותו דמכי גנבי' קם ליה ברשותיה והשבה דעבד לאו השבה היא עד דמודע להו לבעלים וכשמנו את הצאן והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים. אמ' רב לדעת צריך דעת, שלא לדעת מנין פוטר, וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה פטור אסיפא. פי' אם ידעו הבעלים שנגנב מהן טלה צריך שיודיעם כשיחזירנו, ואי לא מודע להו אע"ג דמנו את הצאן והיא שלימה אכתי חייב באחריותו, דכיון דידעו בגניבה ונעצב לבם לא הויא השבה מעליא עד שידעו בחזרה וייטב לבם, אבל שלא לדעת שלא הכירו הבעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום, ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה פוטרן מניין זה מלשלם, וכי קתני מנו את הצאן אסיפא כדמשמע מתני', דדוקא אם לא ידעו הוא פוטר המניין, אבל היכא דידעו אינו פוטר עד שיודיע לבעלים, ושמואל אמ' בין לדעת בין שלא לדעת מניין פוטר, וכי קתני מנו את הצאן אכולה בין ידעו בין לא ידעו. פי' והכי משמע מתני' הגונב טלה כול', ורישא בשהכירו בה הבעלים וידעו שנגנבה מהם קאי, מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא בידעו והחזירו ומת חייב באחריותו, וכן אם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו דחייב, אבל אם מנו הצאן והיא שלימה פטור בין רישא דידעי בין סיפא דלא ידעי. ור' יוחנן אמ' לדעת מנין פוטר, שלא לדעת אפי' מנין לא צריך, וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה ארישא. פי' והכי משמ' מתני' הגונב טלה מן העדר וידעו הבעלים בגניבתו והחזירו ומת חייב בגניבתו היכא דלא מנו, אבל אם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו אפי' אין מנין, או שמנו את הצאן אפי' הוה ידיעה פטור. ורב חסדא אמ' לדעת מנין פוטר, שלא לדעת צריך להודיעם, אם לא הודיעם אע"ג דמנו חייב וכי קתני מנו את הצאן ארישא. פי' והכי משמ' מתני' חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו, (אמרי) [אמתי] בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו, אבל אם ידעו ומנו הצאן והיא שלימה פטור. נמצא עכשיו שלדעת הושוו שמואל ור' יוחנן ורב חסדא דמניין פוטר, ורב בלחוד הוא דאמ' צריך דעת, ולית הילכת' כותיה, חדא דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני [בכורות מ"ט ע"ב], ותו דקימ' לן [ביצה ד' ע"א] רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובשלא לדעת הושוו רב ושמואל ור' יוחנן ואין צריך דעת, ורב חסדא בלחוד הוא דאמ' דצריך דעת.
<h2>דף קיח:</h2>
אמ' רבא מאי טעמ' דרב חסדא משום דאנקטה ניגרי ברייתא. פי' לימדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה, וכיון דלא ידעו הבעלים לא מיזדהרי בה, אבל לדעת מניין פוטר, שהרי הכירו שנגנב והוחזר ומעכשיו יזהרו בו. ומי אמ' רבא הכי. פי' מדפריש רבא טעמיה דרב חסדא שמ' מי' כותיה סבירא ליה, והא אמ' רבא האי מאן דחזיוה דאגבה דיכרא מעדרא ורמו ביה קלא ואהדריה ולא ידעי אי אהדריה אי לא אהדריה ומת או נגנב חייב, מאי לאו אע"ג דמנו. פי' אלמ' גם לדעת צריך דעת והיכי סבירא ליה כרב חסדא דאמ' לדעת מנין פוטר, אמרי לא דלא מנו. וכיון דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כרב חסדא הילכת' כותיה, ודוקא בבעלי חיים דאנקיטינהו ניגרי ברייתא, אבל במטלטלין הלכה כר' יוחנן דאמ' לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפי' מניין לא צריך, ואע"ג דרב ושמואל פליגי עליה ואמרי דצריך מניין קימ' לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
לימ' כתנאי הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל, ר' עקיב' אומ' צריך דעת בעלים, ופירשה רב זביד הכא בשומר שגנב מרשותו עסיקי'. פי' ודכול' עלמ' כרב חסדא דאמ' שלא לדעת צריך דעת, ור' עקיבה סבר כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו דתו לא מהימני ליה בעלים הילכך כיון דהוא הוה ליה גונב שלא מדעת צריך דעת בעלי' ולא אמרי' סגי בדעת שומר, דהא איהו ידע בחזרתו, ור' ישמעאל סבר עדין הוא שומר עליו וסגי בדעת דידיה, וקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' עקיב' מחברו, והילכך שומר ששלח יד בפקדון ונטל ממנו כלום אינו נפטר מן האונסין בחזרתו למקומו, אלא לעולם חייב עד שיחזיר לבעלים, ודוקא בבעלי חיים, אבל במטלטלין הלכה כר' יוחנן, ואפי' גנב דעלמ' אמ' דשלא לדעת אינו צריך דעת וכל שכן שומר. לימ' כי הני תנאי הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון תני חדא יצא, ותניא אידך לא יצא, סברוה דכול' עלמ' אית להו דר' יצחק דאמ' אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, מאי לאו במניין פוטר קמיפלגי, דמאן דאמ' יצא סבר מנין פוטר, ומאן דאמ' לא יצא סבר מנין אינו פוטר, אמרי לא דכול' עלמא מנין פוטר, אלא הכא בדר' יצחק קמיפלגי, דמר אית ליה דר' יצחק, ומר לית ליה דר' יצחק, ואיבעיתימ' דכול' עלמ' אית להו דר' יצחק, ולא קשיא, הא דשדא לידיה, והא דמנה ושדא לכיסיה. פי' היכא דשדא לידיה דנגזל איכא למימ' דהשליכן זה לתיבתו ולא מנאן, ואיבעיתימ' הא והא דמנה ושדא לכיסיה, ולא קשיא, הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה, והא דלית ליה, עיין לקמ' בפ' המפקיד בבבא מציעא [מ"ד ע"ב].
מתני'. אין לוקחין מן הרועים צמר כול'. פי' אין לוקחין מן הרועים דאיכא למיחש שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להן, אבל לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל שזו היא מלאכת הנשים, והן עצמן עושות ומוכרות ובדעת בעליהן הוא, ועגלים מן הרועים בשרון שהוא מקום גידול עגלים ונמצאים שם ורוב בני העיר הן מגדלין עגלים הילכך מחזיקין בהן שהן של רועי' עצמן.
ת"ר אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גיזין ולא תלושין של צמר, אבל לוקחין מהן תפורין מפני שהן שלהן. פירש המור' בגדים תפורים דאי נמי גנבום קננהו בשינוי, ואינו נר' לי דמאי שנא בגדים תפורים אפי' טווי בלחוד הוי שינוי, ונר' לי לפרש דהא תפורין אגיזין (של) ותלושין של צמר קאי, שאם תפרן בתוך שק אחד ועשאן כמין כר וכסת שינוי הוי וקנייה בההוא שינוי כדאמרי' לקמ' גבי סורק [קי"ט ע"ב] אין לוקחין מוכין מן הסורק, אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין וכסת מלא מוכין, מאי טעמ' דקננהו בשינוי. ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר, אבל לא ביישוב. פי' במדבר אין בעל הבית הולך שם וכל אמונתו הטיל על הרועה מן החלב ומן הגבינה למכור, ולהביא בעיר בכל מה שיכול לעשות, הילכך מה שמוכר הרועה במדבר אין זה גניבה דברשות בעל הבית קא עביד, אבל מה שמוכר ביישוב הווי גניבה שאין בעל הצאן מרשהו שימכור הוא ביישוב, כי אם שיתן הכל לבעל הצאן. ולוקחין מהן ארבע וחמש צאן, ארבע וחמש גיזין, אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. פי' ארבע וחמש צאן חסרונן ניכר בעדר ואין יכול להישמט ולומ' זאב טרפם. ר' יהודה אומ' בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן. פי' מפרש בבריתא דאשתי צאן דאסר תנ' קמ' קאי, ואמ' דבייתות לוקחין מהן שתים שבעל הבית מקבל מניינם תדיר ומרגיש בהן. כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו לוקחין ממנו, אין בעל הבית מרגיש בו אין לוקחין ממנו. אמ' מר לוקחין מהן ארבע וה' צאן. השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא, אמ' רב חסדא ארבע מעדר קטן חמש מעדר גדול.
<h2>דף קיט.</h2>
רבה זבן שבישתא מאריסא, אמ' ליה אביי והתנן ולא משומרי פירות עצים ופירות, א"ל הני מילי שומר דלית ליה בגויהו, אבל האי כיון דאית ליה חולקא בגויהו אימור מדנפשיה קא מזבן. ת"ר שומרי פירות לוקחין מהן בזמן שהן יושבין ומוכרין והסלים לפניהן והטורטני לפניהן, וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן, ולוקחין מהן מפתח הגינה אבל לא מאחורי הגנה. איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמ' עד שיהא רוב משלו, ושמואל אמ' אפי' מועט משלו, אורי ליה רב יהודה לאדה דיילא כדברי האומ' אפי' מועט משלו. ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמ' אסור לאבדו ביד, וחד אמ' מותר לאבדו ביד, מאן דאמ' מותר סבר לא יהא ממונו חביב מגופו, ומאן דאמ' אסו' דילמ' הוה ליה זרעא מעליא וכת' [איוב כ"ז] רשע יכין וצדיק ילבש. א"ר יוחנן כל הגוזל את חברו שוה פרוטה מעלה עליו הכת' כאילו נוטל נשמתו ממנו שנ' [משלי א'] כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח.
ת"ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות שמנים וסלתות, ולא מן העבדים ולא מן התינוקות, אבה שאול אומ' מוכרת אשה בארבעה דינרי' כדי [לעשות] כפה לראשה, וכולן שאמרו הטמן אסור. גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה, והבדדין לוקחין מהן זיתים במידה ושמן במידה, אבל לא זיתים מועט ולא שמן מועט, רשב"ג אומ' לוקחין מן הנשים זיתים בגליל העליון שפעמים שאדם מתבייש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו והיא מוכרת. רבינא איקלע למחוזא אייתו נשי בני מחוזא כבלי ושירי רמיין קמיה וקביל מיניהו, ואמ' ליה רבה תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה. א"ל הני לבני מחוזא כדבר מועט דמו.
מתני'. מוכין שהכובס מוציא כול'. פי' היריעה של צמר אחרי שהיא ארוגה נותנין אותה לשורק שהוא סורקה בקוצים כעין מסרק כדי להוציא המוכין לחוץ, ויוצאין באותו המסרק מוכין הרבה מן היריעה והן של בעל הבית, ואחר שסירקה נותנין אותה לכובס כדי לכבסה ולתקנה ולהשוותה, ובמקום שהמוכין בולטין הרבה ביריעה נוטל המספריים וגוזזן ואותן הן דבר מועט ולא חשיבי והן שלו. הכובס נוטל ג' חוטין שדרך בגדי צמר לארוג ג' חוטין ממין אחר בסוף הבגד, והכובס נוטלן ומשווהו ומייפהו, ואם היה החוט שחור שארגוהו בבגד לבן רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן.
<h2>דף קיט:</h2>
החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו, וכמה כדי לתפור בו אמ' רב אסי אמ' רב יהודה מלא מחט וחוץ למחט וכמלא מחט. ת"ר אין לוקחין מוכין מן הסורק מפני שאינן שלו, ובמקו' שנהגו להיות שלו לוקחין, ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלא מוכין. מאי טעמ' דקננהו בשינוי. אמ' רב יהודה הכל עולין למניין תכלת ויצחק ברי קפיד עליהו. פי' אותן שלשה חוטין שהכובס מוציא, אם לא קיצען הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק הציצית משפת הכנף כדאמרי' במנחות [מ"ב ע"א], ויצח' ברי קפיד עליהו ונוטלן ואחר כך מרחיק מלא קשר גודל.
מה שחרש מוציא במעצד כול'. פי' כשיל הוא קורדום ומפיל שפאים גסים, ומעצד הוא כלי שמחליק בו את הנסרים ומפיל שפאים דקים ולא חשיבי. ת"ר מסתתי אבנים אין בהן משום גזל, מפסקי אילנות, מפסקי גפנים, מנקפי הגא, ומנכשי זרעים, ועודרי ירקות בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי הן של בעל הבית, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אילו שלו.
